יושבת על הגג עם סיגריה ביד ובקבוק בירה מהפירמה המוכרת.

עשרות בדלים כבר מפוזרים סביבי בבלאגן מסודר שעוזר לי להתרכז במחשבות

היורה ירד כבר ממזמן ובהחלט ירה את יריית הפתיחה של החורף הישראלי המוכר, האהוב.

הגשם יורד גם עכשיו, למעשה הוא התחיל כבר לפני כמה שעות וכמו מהופנטת מנגינתו

קניתי לי שישיה ועליתי לכאן. לגג.

הבירה השלישית כבר מוכיחה את היותה הבירה האהובה עליי ביותר בעולם ואני נכנסת לעולם של מחשבות שממנו, כרגיל , ספק אם אצא כמו שנכנסתי.

דמעותיי מתערבבות בטיפות הגשם הגדולות שכבר הספיגו את כל בגדיי

הגעגועים הפכו לאובססיה והתמימות התמוססה והפכה לבגרות מוגזמת שממנה קשה יותר לברוח.

אחד מתחביבי הרבים פעם היה לשבת איתך על גג, דומה לזה , ולשמוע אותך מצייר לנו את הזריחה של מחר.

הצבעים, העננים, הקור וקולות הציפורים.

מאז יקירי הספקת ללכת, אני הספקתי ליפול. מילדה קטנה שמכורה למילים הפכתי לנערה שמכורה לאלה שאומרים אותן.

התחלתי לשתות ולעשן ולהיות ההפך הגמור מנערת חלומותייך, ואתה אהובי נשארת ילד חלומותי.

כי תמיד תישאר ילד ומעכשיו אתה מגיע רק בחלומות.

תסלח לי יקירי שנפלתי ככה. תסלח לי שהפכתי להיות מה שהבטחתי שלא אהיה, הדבר היחיד שסותר את כל האידיאולוגיות שלנו.

אני שוברת את בקבוק הבירה החמישי ומקרבת את הזכוכית הקרה אל גופי החם,

ובין נשימותיי האחרונות משפט אחד מתגלגל לי בראש.

צייר לי זריחה יקירי, כדי שאוכל ללכת לישון.