דברים שיש להם שיעור

לא עמדנו, ישבנו, ולא בפתח, אלא במכונית של ס', ממלאים את הסמטה מצד לצד, מימין שער הבית, צבוע בירוק מודגש, מוסתר בחלקו במכונית של בעל הבית, טנדר ירוק גם הוא, מכוסה כרזה גדולה, "מאייר קריקטורות למסיבות יומולדת". מיד עלה באוזני הקול שלו מהטלפון בצהריים, צרוד, רם מאוד, כאילו מנסה לכסות על הקול שלי, גם כשלא אמרתי כלום.
זה בית קטן אם מודדים אותו אבל גדול אם הולכים בו, הוא צעק, השאלה היא אם את בראש הנכון, כי אנחנו האמנים את יודעת איך אנחנו, לפעמים מנגנים כל הלילה. הוא מתגורר בבית הצמוד, וילה ענקית, הבית להשכרה הוא יחידת דיור, מה שנקרא, אבל אם תיכנסי לא תרגישי יחידה, תרגישי בונבוניירה. במה את עובדת? אה, שומעים את זה בקול שלך, ואמנות, עושה משהו של אמנות? בטח, תביאי כמה ספרים שאת רוצה, נמצא מקום לכולם, ואיך את עם בריכות? כן, צמוד לבית, בריכה קטנה, לפעמים אנחנו קופצים לתוכה באמצע הלילה, לשחרר את הערק, איך את עם זה? ואיך את עם ערבים? יש הרבה ערבים ברחוב, אבל הם בסדר, את בסדר עם זה? ועם מדרגות איך את? הרבה מדרגות עד ליחידה, לא יודע כמה, תחשבי טוב טוב על העניין הזה.
ס' נע במושב הנהג באי-שקט הולך וגובר. את לא גרה כאן, תראי איזו עלייה תלולה, ותראי את אלה. מאחד הבתים יצאו שתי נשים בשמלות-שק שחורות, ראשים מכוסים ורעלות שמוטות. ברחבת בטון בתחילת הסמטה שיחק ילד בכדור, מדי פעם נעצר ושלח לעברנו העוויות ונפנופי ידיים. בקצה הסמטה, בקושי מאה מטר אורכה, נשפכו מדרגות תלולות לרחוב אחר. לא הצלחתי לנחש היכן הכניסה ליחידה. אולי מוכרחים לעבור דרך הווילה של צייר הקריקטורות. וממילא שיכנעתי את ס' לנסוע רק כדי לראות את הסביבה. התקשרתי. אנחנו מול הבית, אמרתי, אולי... הוא הרים את הקול כמעט לצעקה, לא לא לא, אי-אפשר להיכנס. בשום אופן אי-אפשר להיכנס. הדיירת חולה, נשארה בבית היום, ולא מסכימה לראות אף אחד.
זחלנו ברברס. מקצה המורד אפשר לראות את הים. בסיבוב התנשא פתאום מגדל המים שזכרתי. עוד קצת אחורה, ועוד ועוד דלתות פתוחות לבתים זעירים נטולי חלונות, קירות מקולפים, אפשר לראות הכל, אפילו את הסיר על הכיריים, את הכורסה הישנה, את הכתמים שלא יורדים מהמרצפות. חשבתי, אולי זה ככה פשוט, אני מרגישה כאן בבית פשוט כי זאת התבנית שאליה נולדתי, ולא בגלל שום סיבה אחרת. ס' ניווט בין הרחובות התולעיים ולא הפסיק להמהם, לא ממקומות כאלה אני צריך לקחת אותך.

נראה ילד, 32 גג מצד המראה הכללי ועוד הרבה פחות מצד שפת הגוף, תנועות קטנות חדות, משהו חסר מנוחה, חיוך חזק מדי, מטפס מהר מדי לעיניים, זורח מהן, אבל אז חיפש מלה במרוקאית בשביל להסביר איך הוא מקשיח את הלב מול אשתו המאחרת הכרונית, בדיוק כמוני, שכרגיל הייתי באיחור, כל הנהגים כבר יודעים עלייך שאת תמיד באיחור, אבל בקטנה, לא? חמש, עשר דקות, לא? אבל היא, אצלה זה עשרים דקות מינימום, ואני עם זה גמרתי, לא עושה לה חשבון יותר, אני, והוא מצא את המלה במרוקאית, שכחתי אותה, ושאלתי, כמה זמן אתם נשואים, כמה שנים אפשר להקשיח את הלב בשביל עיקרון, והוא הסתובב אלי בקפיצה שמח כולו, כאילו תפסתי אותו במחבואים אחרי שכמעט ויתר, ואמר, אה, התקלת אותי עם השאלה הזאת! אה, בכוונה עשית את זה! עשרים וחמש! מה עשרים וחמש? עשרים וחמש שנה אני נשוי איתה. ועשרים וחמש שנה אתה מבטל יציאה משותפת אם היא לא מוכנה בזמן? עשרים ושלוש, על האמת. שנתיים היינו חברים. אתה נראה ילד, אבל. נראה נראה, אבל הגדול חותם קבע שנה הבאה והקטן עשה בר-מצווה שנה שעברה. אז התחתנת ילד. אחרי הצבא, בגלל העניין ההוא עם קובה. איזה עניין עם קובה? החבר'ה רצו לנסוע לקובה ואני באתי ושאלתי אותה מה היא אומרת, והיא אמרה, תיסע, למה לא, אבל לא מחכה לך. ולא נסעת. לא נסעתי.