Temporary insanity

אחח מזמן לא הייתי, מזמן לא רציתי..

משעם זאת לא מילה, יבש.

כבר אין לי זמן רציני קצת לחשוב, קצת לשבת, קצת להרגע,

הכל כלכך השתנה שאפילו כשיש לי חצי שעה פנויה-אני לא יודעת מה לעשות איתה

ומצד שני אני מתה לזמן פנוי

אז מה עושים?

סך הכל אני מנסה לעבור בשלום את הזמן הזה,

הרי נשארו רק שבועיים עד החופש ואני ככ מחכה להרבה זמן פנוי ללא מעשה

מאז הטיול "השנתי" שהיה לנו הכל השתנה לי..אני כבר לא הכלבה של סימצ'קה ולא נסחבת אחריה באי נוחות..

ולמרות הכל אני בטוחה שהכל לא היה כזה רע איתה

הרי מבטבע אני פלסטלינה ואולי זה רק נראה ככה

ובאמת לא יכולתי בלעדיה

באמת הייתי נלחצת כשהיא לא הייתה באה..באמת לא יכולתי ללכת בבית ספר לבד,

וברור שראיתי בה חסרונות, אני רואה חסרונות אצת כולם, אפילו אצל מי שאני הכי אוהבת בעולם..

אבל היא-אצלה זה שונה..איתה לא מדברים על זה, היא פשוט משתיקה אותי..

אני ככ מתגעגעת לזמן שהיו מפרגנים לי, דואגים, דוחפים קדימה ומעלים את ההרגשה..

והיא? משתיקה ובכלל לא מקשיבה, וכן זה מפריע לי..

ותודה לאל שלפחות אחרי שנה וחצי הייתה לי אפשרות לדבר, לקלל ולכעוס

עכשיו זה שונה..

ואני גאה בעצמי, לפעמים זאת ההרגשה שאני יוצאת מהקליפה

מכירה אנשים, מדברת, כמעט לא מתביישת..קצת..פחות

ואני באמת גאה בעצמי-יומיים שלמים הבנות לא באו והייתי לבד וגאד זה היה כיף!

עכשיו כולם דואגים לחג מולד..והיה זמן שכלכך אהבתי את החג הזה

אני זוכרת שעדיין לא היינו גרים כאן,היינו באים בחופש ונוסעים עם אמא שלי במכונית

כשמסביב הכל היה יפה ומקושט

עכשיו לא מרגישים את האווירה, זה לא זה

עכשיו אני חייבת לדאוג למתנות ..

יש לי אהבה חדשה, כןכן, אולי מתישהו אני יצלם..

הנעליים האלה מהממות! בחיים לא חשבתי שאנ אתאהב בנעליים כלכך אבל הן שוות את זה:]

באמיתי זה הרבה יותר שווה

אה אני הולכת גם על אייפוד חדש כי השין נשבר[ היה סך הכל בן חודש] ולא מתכוונים להחזיר לי אותו מהתיקון-.-

                                                                         הזה שלי)

לפעמים יש לי הרגשה שאני פורחת, שיש לי זכות להדליק את הדיווה ..

אני רוצה להיות דיווה.

אבל הכי אני מתגעגעת לסופגניות

ומה עם אמא שלי? היא עדיין מפלצת, אנשים לא משתנים-פשוט נהיים יותר עצמם,

והיא אחת מהם

פעם התוכנית הייתה כזאת-רבנו,צעקנו,התחלתי לשנו אותה,לא דיברנו,התחלנו לדבר, התחלתי לא להבין איך שנאתי

עכשיו-רבנו,רבנו,רבנו,צעקנו,צעקנו,מתחילות לדבר ועדיין נשארת לי הרגשה ענקית של שנאה.

עכשיו זה כבר מוזר כשאנחנו מדברות..היא מתעצבנת מכל דבר, אני מנסה להכעיס אותה כמה שיותר..וזה לא שאני כזאת רעה, פשוט יש לי על מה לנקום, היא לא הבנאדם ששווה לעשות למענו משהו טוב..חיים איתה

ואני יודעת שהיא אמא ואסור לדבר על אמא ככה ..אבל אני לא מבינה מה כלכך קדוש. היא רק מישהי שאני חייה איתה, אני לא מספרת לה סודות, לא הולכת איתה לקניות[כלומר היא לא הולכת איתי].. ואם אמא שותה ומרביצה-זה גם קדוש?לא.

היא לא מסנה, רק מעבירה את הנושא אליה .. ופעם ניסיתי לדבר, להראות אהבה. עכשיו אני מבינה שזה מיותר. אנחנו במילא נריב עוד יום ובמילא עוד הרבה שנים אני אזכור אותה לא כהמלאך שלי, אלא כהתשלום הכי גדול שלי על הטעויות של החיים הקודמים.

איזה חמודות:]