לא ממש דיברנו כבר כמעט שנה.

בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי חושבת עליך יותר ויותר...

לא רק עליך, גם על כל התקופה הזאת שהייתי איתך ואיך הייתי אז... ועל התקופה שלפני שהייתי איתך...

אני מתגעגעת אליך.

לא רוצה שנחזור, לא רוצה שנהיה ביחד.

דיי. מיצינו.

אבל אני מתגעגעת אליך בתור בן אדם.

מתגעגעת ללדבר איתך...

הייתי רוצה שנהיה ידידים....

פשוט קשה לי להאמין שזה יעבוד.

היום הייתה לך הופעה.

כל כך רציתי ללכת... אתה לא מבין עד כמה!

אבל לא היה לי את האומץ לעשות את זה כשהגיע רגע האמת...

זה פתאום נראה לי כל כך מסובך...

ולאן אני אגיד לאנשים שאני הולכת? הרי לא יכולתי להגיד את האמת...

ופתאום תקף אותי פחד -

לראות ולשמוע אותך מנגן שוב... לא ידעתי איך אני אגיב...

עכשיו אני מתחרטת שלא הלכתי.

תחושת פספוס.

מרגישה ששוב סיבכתי דברים יותר מדי, ששוב לא הלכתי על מה שרציתי באמת...

הייתה לי הרגשה שגם אתה רצית שאני אבוא.

אולי סתם דמיינתי...

אבל אם זה רק הדמיון שלי, אז למה ההודעה?

בכל מקרה, אני מתגעגת.

חבל שעכשיו כבר לא תדע...