בכיתי כל הדרך הביתה.

זה התחיל כשחיכיתי לאוטובוס בתחנה,

הכל פשוט יצא...

חשבתי על כל התקופה האחרונה.

על כמה שהיא הייתה רעה.

על כמה שהיא עדיין.

מחשבות אובדניות

שוב כאן

על כמה שנמאס לי כבר.

על כמה שאין לי כוח יותר.

על כמה שאני מטומטמת.

על כמה שאני כלום בעיני אנשים,

בעיני בנים.

כי ככה אני מציגה את עצמי...

ככה אני מקרינה על עצמי...

ככה אני חושבת על עצמי.

על כמה שאני אף פעם לא ה"אחת" של אף אחד,

אלא רק "עוד אחת" להעביר איתה את הזמן.

להשתמש ולזרוק.

דמעות בעיניים

על כמה שאני כבר לא בטוחה מי החברים שלי.

על כמה שאני כבר לא מרגישה שיש מישהו שאוהב אותי.

על כמה שאני מרגישה לבד.

דמעות זולגות

מטפטפות למטה

הגעתי הביתה ועשיתי משהו שנשבעתי שלא אעשה שוב.

אפילו לא חשבתי על זה באותו הרגע...

זה לא היה כמו שזכרתי את זה.

היה מוזר טיפה..

לא השיג את אותו האפקט כמו פעם...

למרות שאחר כך התנהגתי והגבתי כמו שזכרתי מאיך שזה היה אז...

אשמה מעורבת עם שמחה מעורבת עם פחד מעורב עם שנאה.