טוב, אז הפוסט הקודם שלי היה דכאוני למדי... אפילו דכאוני מאוד.
מאז המצב דיי השתפר.
למעשה, עבר עלי שבוע ממש טוב!
לפחות הכי טוב שהיה לי בזמן האחרון...
אני חושבת, כמו שחכמים ממני כבר אמרו בעבר, שאני פשוט נוטה לפעמים לשכוח שישנו אור בקצה המנהרה.
כנראה שאני צריכה יותר להתאמץ ולהזכיר את זה לעצמי...
בכל מקרה, החלטתי שמעכשיו אני מתחילה לקחת דברים יותר בקלות. (ועל זה אני חייבת להודות למישהו מאוד מסויים, שבזכותו גם חזר לי החיוך לפנים והפרפרים לבטן...)
והחלטתי גם שאני צריכה להתחיל לעשות דברים שאני אוהבת בתדירות יותר גבוהה.
למשל, ללכת לטייל בת"א. היום עשיתי את זה, וזה הרגיש כמו תרופה שמוזרקת באינפוזיה, ישר לוריד!
ולנושא אחר -
היום התחלתי לקרוא ספר שנקרא "לקרוא את לוליטה בטהרן".
זה העלה בי כל מיני מחשבות על מעמד הנשים בעבר ובהווה בחברה שלנו.
אמנם ברור לי שמעמד האישה כיום גבוה, טוב וחזק הרבה יותר מבעבר,
אבל האם אנחנו לגמרי חופשיות? לגמרי שוות?
אני יודעת, שלפחות בשבילי ומנקודת מבטי, עדיין לא קל להיות ילדה/בחורה/אישה בחברה הישראלית כיום.
מצד אחד רוצים שבחורה תהיה כיפית, יפה, רזה, קלילה ובעלת נסיון,
ומצד שני רוצים שתהיה חסודה, טהורה, תמימה...
מצד אחד מצפים מאישה שתחזיק קריירה משל עצמה,
ומצד שני רוצים שתגדל ילדים ושתהיה אשת-משפחה, עקרת בית...
טוב, בטח שיעממתי אנשים,
אם מישהו בכלל טרח לקרוא את כל זה... (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
