מרגיש לי כל כך לבד.

מרגיש כל כך עצוב.

הגרון מרגיש לי חנוק כבר כל היום,

ורק עכשיו הבנתי למה -

מדמעות.

עכשיו הן סוף-סוף עולות לי לעיניים.

שוב אכזבה מאיזה בחור חדש.

שוב הבנים שלי (או יותר נכון, שהיו פעם שלי) נפגשים לבד.

חברה אחת הבריזה מסיבה אחת,

וחברה שניה הבריזה מסיבה אחרת.

זה היה הסופ"ש הכי גרוע שהיה לי כבר מזה הרבה זמן...

רוצה לבכות.

רוצה לישון לאיזה שבוע.

היום חזרתי הביתה באוטובוס מהבסיס.

ישבה מולי מישהי שנראה כמו תלמידת תיכון.

היה לה שיער צבוע, וכמובן, לא אסוף.

היא התלבשה איך שבא לה ונעלה איזה נעליים שבא לה.

והיה לה פירסינג באף.

לא יכולתי שלא להרגיש תחושת קנאה קלה...

לא יכולתי שלא לתהות לעצמי - האם היא בכלל מעריכה את זה?

ואז הבנתי - יותר מאי פעם - אני חייבת כבר להשתחרר!!

שוב תחושת הפרפרים בבטן,

שוב לחשוב עליו כל הזמן,

שוב לתהות אם הוא גם חושב עלי,

אם בכלל איכפת לו ממני באמת...

אני חושבת שלפני איזה חודשיים עוד היה סיכוי שהיית בעניין,

אבל נראה לי שפיספסתי את ההזדמנות שלי...

יש לי הרגשה שנזכרתי מאוחר מדי.

אוף!

מטומטמת שכמוני!

בא לי שתוכיח לי שאני טועה...

שעוד לא מאוחר מדי...

שפעם אחת בחיים ילך לי משהו כמו שצריך...

אבל הסיכויים נראים כל כך קלושים...

עושה לי עצוב לחשוב על זה.

חמוץ בלב.

פתאום אני גם נורא מפחדת ממה שאתה חושב עלי.

שמעתי היום על כל מיני רכילויות שמסתובבות בנוגע אלי.

שמועות שרק יחזקו את "השם הרע" שיצא לי אצל "המכרים המשותפים שלנו".

מסתבר שהן מסתובבות כבר דיי הרבה זמן...

גם ככה זה גרם לי להרגיש מספיק רע עם עצמי.

הרגשתי נבגדת. הרגשתי חלשה. הרגשתי מטומטמת. נאיבית מדי. לא מספיק מודעת לעצמי...

מטומטמת.

והרי, אתה זה שאמרת לי לא להתייחס למה שכל האנשים האלה חושבים עלי.

שלא צרך להיות לי איכפת.

השאלה היא -

האם לך איכפת?