עשיתי ניסיון אחרון.

זרקתי את הכדור לידיים שלו.

הוא לא תפס אותו.

גם לא זרק חזרה.

שוב צריך לעבור הלאה.

שוב תחושת הפרפרים בבטן,

שוב לחשוב עליו כל הזמן,

שוב לתהות אם הוא גם חושב עלי,

אם בכלל איכפת לו ממני באמת...

אני חושבת שלפני איזה חודשיים עוד היה סיכוי שהיית בעניין,

אבל נראה לי שפיספסתי את ההזדמנות שלי...

יש לי הרגשה שנזכרתי מאוחר מדי.

אוף!

מטומטמת שכמוני!

בא לי שתוכיח לי שאני טועה...

שעוד לא מאוחר מדי...

שפעם אחת בחיים ילך לי משהו כמו שצריך...

אבל הסיכויים נראים כל כך קלושים...

עושה לי עצוב לחשוב על זה.

חמוץ בלב.

פתאום אני גם נורא מפחדת ממה שאתה חושב עלי.

שמעתי היום על כל מיני רכילויות שמסתובבות בנוגע אלי.

שמועות שרק יחזקו את "השם הרע" שיצא לי אצל "המכרים המשותפים שלנו".

מסתבר שהן מסתובבות כבר דיי הרבה זמן...

גם ככה זה גרם לי להרגיש מספיק רע עם עצמי.

הרגשתי נבגדת. הרגשתי חלשה. הרגשתי מטומטמת. נאיבית מדי. לא מספיק מודעת לעצמי...

מטומטמת.

והרי, אתה זה שאמרת לי לא להתייחס למה שכל האנשים האלה חושבים עלי.

שלא צרך להיות לי איכפת.

השאלה היא -

האם לך איכפת?

לא ממש דיברנו כבר כמעט שנה.

בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי חושבת עליך יותר ויותר...

לא רק עליך, גם על כל התקופה הזאת שהייתי איתך ואיך הייתי אז... ועל התקופה שלפני שהייתי איתך...

אני מתגעגעת אליך.

לא רוצה שנחזור, לא רוצה שנהיה ביחד.

דיי. מיצינו.

אבל אני מתגעגעת אליך בתור בן אדם.

מתגעגעת ללדבר איתך...

הייתי רוצה שנהיה ידידים....

פשוט קשה לי להאמין שזה יעבוד.

היום הייתה לך הופעה.

כל כך רציתי ללכת... אתה לא מבין עד כמה!

אבל לא היה לי את האומץ לעשות את זה כשהגיע רגע האמת...

זה פתאום נראה לי כל כך מסובך...

ולאן אני אגיד לאנשים שאני הולכת? הרי לא יכולתי להגיד את האמת...

ופתאום תקף אותי פחד -

לראות ולשמוע אותך מנגן שוב... לא ידעתי איך אני אגיב...

עכשיו אני מתחרטת שלא הלכתי.

תחושת פספוס.

מרגישה ששוב סיבכתי דברים יותר מדי, ששוב לא הלכתי על מה שרציתי באמת...

הייתה לי הרגשה שגם אתה רצית שאני אבוא.

אולי סתם דמיינתי...

אבל אם זה רק הדמיון שלי, אז למה ההודעה?

בכל מקרה, אני מתגעגת.

חבל שעכשיו כבר לא תדע...