ברוכים הבאים למציאות

לי ולאחי יש תחביב חדש. צפייה בסדרה הישראלית "שמש" .  VOD  המצאת המאה. אף על פי שזהו זמן יקר שיורד לטימיון..

צפינו היום בכל-כך הרבה פרקים, 24 במספר משוער, העלנו גיחוך פה, צחקוק שם..ולפתע דפיקה בדלת.

אושר המאומץ ניצב בפתח הבית.

התישב וצפה איתנו.

ואז אמר :"שמעתם שהיה פיגוע בירושלים?"

ואז הצחוק הפך לשוק גדול ולתדמה . הייתי קצת בהלם למען האמת. 

וחשבתי בראש אחרי הפסקת אש , ונחת שזיכינו לה לכמה רגעים - פתאום פיגוע? .

זיפזפנו באופן מהיר לערוץ 2.

בתחתית המסך הייתה כותרת לבנה באותיות גדולות :"פיגוע דריסה" .

לא הבנתי את פשר צמד המילים הללו. לקח קצת זמן להקל.

הקשבנו מרותקים לדבריי השדרנים.

ולאט לאט הבנתי את המקרה הבלתי נתפס.

ערבי-ישראלי עבד עם הטרקטור, ולפתע באמצע העבודה הוא הגיע לשכונת "יפו" בירושלים ופשוט "דרס" את כל מה שעמד סביבו. הוא הרג, ורמס. ללא לב , ללא רחמים. שטן בהתגלמותו. הוא רמס מכוניות . התנגש באוטובוסים, ואף הפך אחד.

כלכך הרבה אנשים נפגעו . ו 4 נהרגו. איך? איך דבר כזה קורה? ועוד בישראל?

מה ניהיה מאיתנו? מהארץ הקטנטונת שחגגה 60 לפניי חודשיים.

המציאות פשוט עולה על כל דימיון.

איך אפשר? איך בנאדם יכול להכיל כלכך הרבה רוע. להרוג בדם קר .

זה פשוט לא הגיוני . משום בחינה.

התמונות עוד מחלחלות לעמקי נשמתי.

כלכך הרבה צער , וייאוש , וכאב על ההרוגים .

ועל מות התינוקת שתגדל ללא אם וללא ליטוף חם ואוהב.

עוד לא הספיקה ללכת את הצעד הראשון , לחייך את החיוך עם שתי השיינים הלבנות הראשונות .

ואיבדה את אימה.

יתומה.

מתי כבר יגמר? מתי יהיה לנו שקט? מתי נחייה את החיים שלנו ללא פחד?

ה' שבשמיים תעשה שיגמר כי לא נותר בי כוח.

מצטערת שככה פתחתי את חודש יולי שלי. ימי הולדת בפתח. אבל מאז הצהרים אני לא מפסיקה לחשוב על זה..לכן, אשמח אם תגיבו או תביעו את דעתכם.