פשוט ככה.
אני מבואסת.
מתוסכלת.
קצת מדוכאת.
אני שונאת את זה.
אני שונאת את זה שאין לי שליטה על זה.
אני שונאת את זה שזה קורה בגלל שטויות.
אני שונאת את זה שאנשים שלא אמורים להשפיע עליי ריגשית - משפיעים עליי ריגשית.
אני שונאת התנהגויות לא ברורות.
אני שונאת חוסר ישירות.
אני שונאת לרצות משהו ולא לקבל אותו.
אני שונאת לשמוע "לא".
אני שונאת שמתעלמים ממני.
אני שונאת שאני עושה משהו ולא קורה כלום כתוצאה ממנו.
אני שונאת לחכות לתגובה מאנשים, כשבעצם לא בטוח שתהיה תגובה, ושבעצם גם אם תהיה - אני בכלל לא צריכה לחכות לה...
אני שונאת שאני מתחילה לחפור.
אני שונאת שהמחשבות מתרוצצות לי בראש.
אני שונאת שאני מרגישה שבא לי לבכות.
אני שונאת להרגיש דמעות בקצה העין.
אני שונאת שכל זה קורה לי בגלל שטויות.
אני שונאת את זה שאני מרגישה טיפשה בגלל שאני ככה.
אני שונאת את זה שאני עדיין חושבת על זה ולא מצליחה להניח לזה.
נמאס לי.
מה אפשר לעשות עם זה?
שינוי?
זה לא תלוי בי...
כל זה הריי בגלל איזה אידיוט שלא רוצה אותי.
אבל כמו תמיד - האידיוט הנוכחי מעלה הרבה דברים מהעבר
והכל חוזר ועולה - ויופי, חגיגה...
אוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
