הנה אני, יושבת בחדר שלך ליד הנר הדולק והשעון שעדיין עובד, לפני שאני כותבת לך אני מתיישבת על הריצפה הקרה מעלה את כול הזיכרונות שלנו ביחד את התמונות שהיו לי איתך ואת התמונה שלא אצליח לשכוח זה אותך גוססת, אני יודעת שצריך לתת לזה לעבור אבל זה לא, איך שאת מזחיקה לסבתא את היד במאמצאים רבים, השיער הלבן בערך ואיך שהוא נושר לך, והיום בבוקר שאמא מגיעה לבית הספר ואני בשוק מזה, והיא לוקחת אותי לצד "לוטם אני צריכה להגיד לך משהו..." כבר מהרגע הזה הבנתי שאת הלכת כבר. כשהגענו לבית של סבתא כשאני ואחותי חיכנו בחוץ בשביל לא לראות איך מכניסים את הגופה לתוך הרכב. כשניכנסנו איך סבתא (הבת שלך!)משתדלת לא לבכות והיא אומרת, "זו רק תקופה שכזו רק תקופה של כמעט 100 שנים" . איך החזקת 99 וחצי שנים בחיים שלך. זנהו כמעט עשור הא? אז מה מינה? נשברת לפני היום הולדת ה- 100 שלך. אחרי שכולם כבר הלכו ואני נמצאת בחדר שלך עוברת על הדברים שלך פותחת את הארון רואה שם סוודר שראיתי אותך לובשת אותו, ליבי הולם חזק, אני מתגעגעת, הדמעות נשברות, אחרי היום, הסוודר כ"כ נעים ורך ויש בו את הריח שלך סבתא. הכול כמו פעם, הספרים בדף שלהם הבגדים במקום המיטה של כבר מסודרת. והארון האחרון שנמצא ליד החלון שלך, הזכיר לי הרבה יותר מהכול, כשפתחתי אותו ומצאתי בו את המשקפיים שלך, שלבשת לא מזמן, אני מייד פורצת בבכי שקט. המשקפיים הזכירו הכול בעצם, ככה אני ראיתי אותך עם המשקפיים האלה. זיכרונות שלא נשכחים. לא הלכתי להלוויה, פחדתי, לא הרגשתי בנוח. אני מצטערת זה קשה לי מידי. הכול קרה מהר מידי. הלילה המאוחר הזה שאני יושבת וכותבת ובוכה על השולחן בחדרך והדמעות מציפות את הגרון. את יודעת שהבת שלך (סבתא) מדהימה, איך היא החזיקה את כולנו היום, אני מאמינה שהיא ירשה את זה ממך מינה, את הלב החזק והעקשני להישאר הכי בסדר בעולם. ואיך שהבת שלך עזרה פה לכולם למרות שאני מאמינה שלה היה הכי קשה. אז מה סבתא? איך שם? איך? . לכול אורך הזמן רק הלב המשיך לפעום והגוף כבר התפרק. ב- 8.12.08 ב- 09:30 קרסת. נשברת למות והוא לקח אותך. מבטיחה להמשיך לכתוב.
לוטם.
יהי זכרך ברוך. סבתא.
(הקטע נכתב אתמול על סבתא רבה שנפטרה.)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
