כבר עבר שבוע מאז שחזרנו ללמוד. קצת מבאס האמת... למרות שזה לא היה בדיוק חופש. זה כאילו, ללמוד כל היום להסטוריה, תקשורת, מתמטיקה, לשון, וכל השטויות האלה שאין לי כוח כל כך להזכר בהן עכשיו, ואם יש חצי שעה פנויה אפשר ללכת לים. תענוג פשוט..

אבל היה בסדר. אני חושבת שכולנו היינו צריכים את זה באיזשהו מקום.

She's got a lip-ring and five colors in her hair. So what? I have a blog.

היה מפגש פורום.חבל שלא הלכתי.

מוזר ללכת הביתה באמצע הלילה לבד, אחרי בילוי עם חברים כזה... פתאום אתה מוצא את עצמך במקומות שלא התכוונת ללכת דרכם, וזה סתם מאריך לך את הדרך פי כמה. ואתה לא מבין בכלל מה אתה עושה שם אפילו. ואז נשאלת השאלה של כזה.. מה קרה בעצם? לאן כל זה נעלם? דברים שאני זוכרת כל כך טוב, שיחות שאני זוכרת טוב לא פחות. כל זה איננו יותר. ונדמה כאילו זה היה רק לפני שבוע... כמה שהזמן עובר מהר. כמה שהזמן משנה דברים.

ואז עוד בכלל, להתקל בבן אדם שאהבת כל כך, ככה סתם באקראיות מוחלטת. בן אדם שאתה לא מדבר איתו כבר. ואז מחליפים כמה מילים, וכל אחד ממשיך בדרכו, ממש כמו קודם. כאילו שלא דיברתם אף פעם, כאילו שלא חלקתם בסודות הכי כמוסים שלכם, כאילו שאף פעם שלא נפגשתם. כל כך מוזר.

אבל אני חושבת שבשלב מסוים זה נמאס, ולצד זה יש את הסיבות הכי מפגרות בעולם להפסיק קשר, סיבות שלא קשורות לתכונות, סיבות שלא יכולות להשפיע על האופי.

ולמרות זאת, זה נעשה באופן כזה של "לא אכפת לי, תעשי מה שאת רוצה". מין קטע כזה לרצות את האחר, שהוא ישמע רק את מה שהוא רוצה לשמוע, ולא את האמת הכואבת.

אבל גם מה שיש זה טוב, טוב לא פחות. ואולי הכי טוב שיכולתי לקבל. ולא אכפת לי כמה אנשים כועסים מזה, וכמה מהם אפילו מתלוננים על "גניבות" וכל השטויות האלה.

הרי אף אדם מעצם היותו אדם איננו שייך לאף אדם אחר, מכאן נובע שאי אפשר לגנוב אותו.

אתם יצורים בוגדניים, ושום שקר לא יגרום לי לחשוב אחרת. הכל כבר ברור ממילא, וזה לא כאילו אני לא יודעת מה נאמר מאחורי גבי. :)

ביום שלישי מתכונת. שיהיה בהצלחה.