ועוד לחשוב שקודם כתבתי פה על העצבים שלי על המחשב...

אז היום היה לנו מבחן בהיסטוריה.היה בסדר.

חוץ מהקטע שהייתה צפירה,

עמדנו,היא נגמרה הסתיימה והמשכנו עם המבחן.

זה היה ממש מוזר כי רגע אחד אתה שקוע כולך במבחן,

והדבר שהכי מטריד אותך זה מי היו הזרמים בתנועה הציונית,

וברגע שני,אתה עומד.

אתה חושב על כל הדברים הנוראיים שקרו,

מה שראית אתמול בטלויזיה,השלדים המהלכים, המשרפות.

אתה חושב על סבא שלך.

הוא היה שם.אתה פשוט לא תופס!

אתה חושב על מה שהטריד אותך לפני שנייה...

אפשר לחשוב,כולה שאלה בהיסטוריה...

איך אפשר להשוות בכלל?

בין שאלה בהיסטוריה לשאלה של אם תחיה או תמות מחר?

איך אפשר?

ואז,

נגמרת הצפירה.

ואתה חוזר למבחן שלך...

איך אתה יכול לחזור למבחן שלך?

עובדה.

חזרנו.

המחשבות על השואה מתחלפות בחזרה ב"מה היו הסיבות למאורעות תרפ"א?"

וזה עובר.זה מזיז לאנשים לשנייה,ליום, וזה עובר.

תגידו מה שאתם רוצים...אפאחד לא חושב על זה כל הזמן.

כמעט אפאחד...

ואז הלכנו לטקס.

הייתה שם אחת ששרה מדהים!

בין השירים היה גם "פרח".

אם יש איזשהו שיר שגורם לי לבכות זה הוא.

אם יש שיר שגורם לי לחשוב על כל הזוועות זה הוא.

פשוט מעביר בי צמרמורת...

הטקס נגמר.

זהו,חזרנו לחיים...

זה ממש לא מה שבאתי לכתוב.

פשוט השואה...זה דבר שנורא חשוב לי...

דבר שנורא משפיע עליי.

רציתי לכתוב על כל  מיני דברים,

עזבו אני כבר יותר מאוחר או אפילו מחר.

ונתי אני יודעת שהבטחתי,

אבל הפוסט הזה מוקדש לסבא שלי.

סבא ששרד את השואה ואיבד את כל משפחתו חוץ מאחיו קטן.

סבא ששכל הורים, אח ואחיות בזמן שהיה אפילו יותר צעיר ממני.

סבא,אפילו אם אתה לא קורא פה,הפוסט הזה מוקדש לך!

אז שלא תעיזו לשכוח!אני יודעת שאני לא ישכח...

שירה.