תעצרו. אני רוצה לרדת.
טוב, אולי המטאפורה לא מושלמת פה, אני לא רוצה לרדת,ממש לא.
אבל, הייתי שמחה לקחת הפסקה ולהיות לרגע, חלקיק קטן של רגע, מישהו אחר בסיטואציה אחרת במקום אחר ואם אפשר כמה שיותר רחוק מפה.
כי אני מרגישה חנוקה בזמן האחרון. חנוקה, בלי מטאפורות ובלי דימויים. הגוש הזה שנמצא שם, וכבר נהייתי מומחית בלהסתיר.
אולי אני לא ברי ואן-דה-קאמפ בכל מה שקשור לנקיון, כי לא אני לא חייבת שהכל יבריק (אבל אני פולניה אז נקיון בסיסי חייב להיות), אבל בכל מה שקשור להעמדות-פנים היא יכולה לקחת אצלי קורס מעמיק. וכן, הנה גם הסיבה שהיא הדמות האהובה עליי אבל זה דיון אחר.
אני מרגישה שהכל עליי, ואין לי לאן לברוח, פיזית. ונמאס לי לברוח באופן מטאפורי. וזה נהיה פוסט-מטאפורות, אבל זה כנראה מעודף שימוש במטאפורות ביומיום. כן, אני רוצה חו"ל, אבל דרכון פולני יותר. והלוואי ולפחות אחד מהם היה מתקדם בכיוון כלשהו, אבל כלום. וכן, אני רוצה המון דברים, כזאת אני, בנאדם עם שאיפות.
ונמאס לי.
כי אני שונאת דרמה וחוסר פרופורציות. אבל לפעמים זה כ"כ מייאש.
אז כן,
אני בנאדם שמח ואופטימי ופרופורציונלי וריאליסטי. אבל לפעמים גמני רוצה שיקרה איזה משהו לא מציאותי, מין דבר כזה שיעשה תפנית, אבל לא יותר מידי, כי...שינוי זה מפחיד.
_
וכל יום שעובר אני יודעת,
שפה, בארץ הזאת, אני לא אהיה.
"בטח שאנחנו בעד יגאל. לא בעד הרצח אבל בעד הרוצח"
נאבדנו. ואולי כבר אין דרך חזרה.
אין תרבות, אין חינוך, אין עקרונות ואין שומדבר שקושר אותי לאנשים כפויי הטובה האלה. סתם, כי הבנאדם הפושטק הזה שהם היו אמורים לעמוד דקה דומיה בשבילו פרץ את הדרך לאן שהם חיים. אה, אבל למי איכפת ממשו שהיה לפני 40 שנה?
אבל זה לא פוסט-רבין, זאת סוגיה שאני לא מתכוונת לדבר עליה.
וזה עצוב,
פשוט כי הלוואי והיינו נראים אחרת.
_
"...In your head, zombie..."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
In Rainbows