תוותרו כבר ותלכו מפה, שאוכל כבר לצעוק בשקט בלי המבט הקרוע שלכם.

"התגעגעתי" כתבתי בחצי ספק חצי וודאות  על גבי תיבה קטנה בטלפון, מתלבטת אם אני רוצה שתדע,

מלאת פחד מהתגובה שעלולה לקבל.

מריצה מליוני סרטים בראש על ההשלכות של המילה הקטנה הזאת.

נושמת עמוק ומתרצת ב"על הזין שלי כל העולם"- שלח.

וי אחד, מיד נצמד אליו עוד אחד ופתאום הם הופכים לכחולים.

מתחת לשם שלך הופיע "מחובר".

דמיינתי את הפנים שלך מופתעות מול המסך הקטן, דמיינתי  אותך מנסה  להתרכז ולהבין אם זה באמת או רק חלק מההזייה שכרגע מציפה אותך מהחומצה שהכנסת לעצמך לגוף לפני שעתיים אולי שלוש.

והנה אתה מקליד- שניה וחצי שנמשכו כמו נצח.

"עוד פעם את מרגישה לבד?"

בוהה מול ההודעה הזאת אולי דקה אולי שתיים, מגבשת  חצאי מילים למשפט, חצאי אמיתות, חצאי נשימות.

"אני לא לבד, אף פעם. אני פשוט בלעדיך ובלעדיך מרגיש כמו אי בודד , עם אחוז חמצן נורא נמוך, עם אוכל נא ומים מלוחים.

אני לא לבד, אני פשוט בלעדיך ובלעדיך יש שקט שאפשר לשמוע וזה הצליל הכי צורם בעולם.

אני לא לבד אני פשוט בלעדיך, והייתי רוצה שתיהיה כאן לחלוק איתי אוויר, לשבור את השקט שסוגר עליי."

בוהה. קוראת את האותיות הקטנות שהרגע ניראה לי שכתבתי. מבינה שאתה לא תבין, מוחקת.

מחליפה בין המקלדות בוחרת בכדור צהוב עם חיוך עליו, מצמידה לו כמה ח'תים

שולחת.

"היית רוצה, אני אף פעם לא לבד". שלח.

סוגרת.

יודעת שאתה יודע שאני משקרת, יודעת גם שאתה מיואש מהשקרים שלי,

יודעת שנמאס לך שאני תמיד רק כמעט מודה, יודעת שאתה לא תענה לי על ההודעה הזאת,

שמבחינתך השיחה הזו הסתיימה כי אין בה שום דבר חדש, והיית בסרט הזה כבר יותר מדי פעמיםוניסית לחלוב ממני עוד, סתם לוודא את המיקום הבטוח שלך בתוך הלב שלי.

ואני תמיד מתפתה, תמיד מאמינה שאולי הפעם יהיה לי את האומץ לבקש ממך שתחזור.

ואז הבזקי היגיון משתלטים לי על המחשבה- "תעברי כבר הלאה" הקול הקטן צורח לי בראש , "את מדהימה ומוכשרת ואת אף פעם לא לבד, את לא צריכה אותו נבשביל שישבור לך את השקט שסוגר עלייך. את יכולה עוד למצוא אהבה והיא מחכה לך ממש פה מעבר לפינה".

כבר לא ילדה, כבר לא מאמינה באהבה.

אמא תמיד אמרה לי שאהבה יש רק פעם אחת בחיים. אם מצאת אחת כזו – תשמרי עליה כי לא תמצאי עוד אחת יותר לעולם.

אז לא אני לא מאמינה יותר באהבה , כי לא הצלחתי לשמור על שלי והיא חמקה לי מבין אצבעותיי.