עברת את הגבול בשבוע שעבר. מה שאמרת היה דמגוגיה טהורה. פסיכולוג לא מטיח כאלה דברים במטופל. ראש הממשלה דיבר בקול שקט והישיר אלי מבט. היו לי מחשבות לא לחזור לכאן יותר, הוא אמר, אבל החלטתי לתת לך עוד צ'אנס. אני זוכר לך חסד נעורים, את הטיפולים המוקדמים שלנו.

אהוד, עניתי, אני חושב שיש משהו במה שאתה אומר. אני מסכים עם הביקורת שלך, והתלבטתי בימים האחרונים אם להעלות את זה כאן בינינו, ואני מאוד שמח שזה בא ממך, אני חושב שאני צריך קצת זמן לעכל את מה שקורה כאן ולהבין יותר את מה שקורה בינינו. איך אתה חושב לעשות את זה, שאל ראש הממשלה. אני חושב שאני צריך קצת מרחק, עניתי, אולי זה יישמע לך מוזר, אבל אני מרגיש שאני צריך חופש. לא חופש ממך, חופש מהקליניקה. איך אתה מרגיש עם זה, שאלתי.

זה בדיוק מה שאני רציתי להציע לך, לקחת הפסקה של שבוע, ואז להיפגש שוב ולראות איך ילך. אני לא מרגיש שאתה נוטש אותי, אני חושב שזה משהו שיעשה טוב לשנינו. אתה לא במיטבך, ראובן.

אז ספר על השבוע שלך, ביקשתי. זה היה השבוע של אהוד ברק, דורית בייניש וניצולי השואה. עם ברק היה לי קרב שניצחתי בו, עם דורית בייניש התקפלתי, ועם ניצולי השואה יצא תיקו. אני אסביר לך אמר ראש הממשלה וזיק נדלק בעיניו. הבונפארטה הזה, אהוד ברק, דרש העלאה מטורפת לתקציב של משרד הביטחון. הוא רצה להראות שהוא שר ביטחון אחר, לא מהזן של עמיר פרץ, שהוא בעל הבית. העמדתי אותו במקום, היתה הצבעה והוא הפסיד.

אבל בשבוע שעבר, שאלתי, אמרת שאתה לא רוצה למקלט את עצמנו לדעת ושעדיף להשקיע בצבא שיכריע את המלחמה במהירות. זה מה שאמרתי, הוא שאל, הנסיבות השתנו. אהוד ברק הוא יריב פוליטי, ראית מה מצבו בסקרים, אני צריך לבלום אותו. זאת אומרת שאתה מעדיף את טובתך הפוליטית על פני טובת המדינה, שאלתי. אתה רואה ראובן, בדיוק בגלל שאלות כאלה אתה צריך לקחת חופש. סליחה, הצטנפתי בכורסתי.

ומה קרה עם ניצולי השואה, שאלתי. לפני שלושה חודשים הצהרתי שאשנה את מצב ניצולי השואה, וזכיתי בהרבה נקודות בדעת הקהל. השבוע הם טענו שאני מבטיח ולא מקיים, אז נתתי להם הקצבה של מאה שקל לניצול לחודש. בשביל מה הם צריכים את הכסף, שאלתי. בשביל תרופות, אוכל, וכאלה, הם חיים בעליבות נוראה. ומאה שקל יעזרו להם, שאלתי. ראובן, נזף בי ראש הממשלה, שוב אתה לא מכיל, למה אתה תוקפני. סליחה, מלמלתי שוב.

ומה לגבי דורית בייניש, שאלתי. בשבוע שעבר עשיתי טעות. תקפתי אותה על ההחלטה למגן את בתי הספר בשדרות, אבל היועצים שלי הסבירו לי שזה לא חכם. אז אתמול אמרתי שהיא השכפ"ץ של המדינה. תבין ראובן, דו"ח וינוגרד הסופי הולך לקטול אותי, בסוף כל העניין הזה יגיע לבג"ץ ובייניש תקבע את גורלי. אני צריך יחסים טובים איתה, היא תחרוץ את גורלי. אז היא בעצם השכפ"ץ שלך מווינוגרד, שאלתי. איך שתקרא לזה, ענה ראש הממשלה.

אני אנסח את השאלה הזאת בעדינות, אהוד, אבל בכל הדברים שהעלית כאן, נראה שאתה מעדיף את טובתך האישית על פני טובת המדינה. היו לך רגעים אחרים במהלך השבוע, שאלתי.

הוא, שתק, חשב, התלבט, גירד את ראשו ואז אמר. כן. תראה ראובן, בדיוק לפני שנה, לפי התאריך של לוח השנה העברי הגעתי להסכם הפסקת האש עם החיזבאללה. זה היה ביום שישי בערב. בלילה התחלנו את המתקפה היבשתית הגדולה בלבנון שעלתה לנו בחיים של שלושים חיילים. בימים הקרובים יתקיימו אזכרות השנה לחיילים. ההורים, האלמנות, היתומים, והאחים השכולים יגיעו לקברים.

ואתה, שאלתי, גם אתה רוצה להגיע לקברים. כן, הוא ענה. אני יודע שאני מדחיק את ההרוגים כל הזמן. אני לא זוכר את השמות שלהם, אבל הפרצופים שלהם רודפים אחרי. אני רואה אותם לפני השינה, אני רואה אותם בחלומות, אני רוצה לדבר איתם אבל אני לא יכול. אז למה אתה לא מגיע לבתי הקברות, שאלתי. ראובן, אם אני אגיע זה יתפרש כאילו אני מצטער, כאילו אני מודה שטעיתי, ומכאן הדרך להדחה שלי תהיה מאוד קצרה. כן, אני יודע, שוב אני מעדיף את טובתי האישית על פני הדבר הנכון.

אני דווקא חשבתי שזה בדיוק כמו בחלום שלך, אמרתי, גם בחלום אתה רוצה לדבר אליהם אבל אתה לא יכול. ועכשיו אתה רוצה להגיע לבתי הקברות אבל לא יכול.

הזמן נגמר, הוא אמר, ליוויתי אותו אל הדלת. אני ניגשתי לטלפון וחייגתי. לא היה מענה והגעתי לתא קולי. גילה שלום, זה ראובן דגן, אני אודה לך אם תחזרי אליי בהקדם, אני מרגיש שאנחנו צריכים להיפגש ולדבר.