הגיע הזמן להתיישב ולכתוב. זה הרבה פחות מיוחד כשזה ככה מאורגן ומתוכנן, ולא כחלק מסערת רגשות, ועדיין. אולי אצליח לחבר כמה סערות-רגשות מהזמן האחרון למילים, גם אם אופיין אינו כשהיה בו בזמן.

דעתי מוסחת בקלות כה רבה. אני חושבת על יותר מדי דברים בבת אחת. אולי לכן קשה לי כ"כ להושיב את עצמי ללמוד למבחנים. החומר מרתק, באמת, והלוואי שהייתי יכולה לרפרף עליו סתם כך בזמני החופשי שאינו קיים. קשה לי ללמוד לשם הלמידה.

באותה מידה קשה לי לכתוב לשם הכתיבה, כלומר למען מטרה. כמו לכתוב כדי לכתוב ספר. זה פשוט לא הולך ככה. אני אדם רגשי והרבה יותר קל לי לפעול מתוך רגש. זה אומר לכתוב כשקשה מאוד או טוב מאוד; לחייך ולדאוג לשלומו של מישהו, קל וחומר לטפל בו, רק אם יש בי רגש חיובי כלפיו. וכן, זה גם כולל אכילה רגשית, לצערי. 

הרגש שולט בי, במקום אני בו. אני אמנם מצליחה להסתיר אותו די טוב, בד"כ, אבל הוא קובע את המהלכים שאני מבצעת. לחלוטין. זה משעשע אותי, כי אני נחשבת אדם אנליטי, מחשבתי מאוד, אבל בעצם ההיגיון עובד אצלי לעתים רחוקות. למעשה, יש לי נפש של אומן, כך תמיד טענתי. מה זה אומר עליי? שאני מחביאה את עצמי, או שאני גם וגם, ומשתמשת בכל צד בסיטואציות הנכונות? או הלא-נכונות? ומה עובר עליי שהכתיבה יוצאת כזו מבולגנת היום?

אני מבולבלת.

רציתי לכתוב על הלחץ הנוכחי והשפעותיו העגומות. ההקדמה היתה בשביל זה. רציתי לפתח את זה למשהו מעניין, ומה שיצא בסוף זה... משהו. שאני לא אוהבת. זו אחת הסיבות בגינן הפסקתי לכתוב ביומן. כי פשוט שנאתי את מה שיצא, וכנראה שחשוב לי להישמע טוב גם בעיני עצמי. לא ברור לי מה משך אותי שוב לישרא, ומה גורם לי לכתוב פה אחרת לגמרי מלעצמי בלבד, במובנים כלשהם.

אני הולכת להשאיר את בליל המילים כפי שהוא, בין אם זה מוצא חן בעיני או לא. אני לא מרוצה, וסמכתי על הפוסט הזה שיהפוך אותי למרוצה. חבל, אבל הלילה אלך לישון לא מרוצה, ומחר נגלה דברים חדשים על עצמי ועל העולם. כמו בכל יום.

בלגנתי הכל  

לילה נעים.