אחרי שבוע די מרגיע בבית אני חוזרת לדירה. מבטיחה לעצמי להמשיך להישאר רגועה, לבוא במצב רוח טוב ועם כוחות מחודשים ולעבור את השבוע הקרוב בטוב. אפילו חשבתי לכתוב פוסט משעשע אחרי שאתארגן (תהרגו אותי אם אני זוכרת מתי בפעם האחרונה היה אחד כזה).

ואז הגעתי לדירה.

כל החדרים חשוכים והשותפה שלי לחדר ישנה וחולה. לא מפתיע.

מאוחר יותר,

הצחוק הברווזי והעניין המזויף השנואים עליי כ"כ של ד'. אפשר להתגבר על זה.

אבל,

ש' הטיפשה ההיא מתחילה לדבר על תשלומים ומתנות לחתונות ו"בגלל שההיא התחתנה ולא הספיקה למצוא מחליפה אולי נשלם עליה את שכר הדירה לחודש הקרוב". אני מזכירה לה שאני לא עובדת. היא מתחילה עם הפרצופים ונחרות הלגלוג שמטיחות בי "עצלנית", מטיפה לי שאני לא לוקחת את עצמי בידיים והזבל הרגיל שלה. אם זה לא היה מספיק, אחרי שאני פורשת לחדר במהירות, היא באה אחרי ומבקשת שאשעשע אותה עד שתירדם. משעמם לה, המסכנה. אני מתעלמת והיא צועקת לחלל הדירה משהו על "לדבר לקירות" ו"למה לא זורמים איתי".

רק קצת שקט, בבקשה.

דמעות הזעם שמשתוקקות להראות נוכחות מתי שרק אפשר קופצות על המציאה. זה לא רק העניין הזה, ברור. אני חושבת על המנחה הקלינית, נופת-הצופים הזו, שמחכה לי מחר על הבוקר, ומחרתיים על הבוקר, ויום אח"כ על הבוקר. אני חושבת על העבודות הגדולות שאני צריכה להגיש בקרוב. על הדיון הקליני. אני חושבת על השיעורים הפרטיים ועל לשכור דירה, על להציל יחסים מתפרקים עם אנשים חשובים ועל קצת חופש, אולי. מותר לי.

רק עוד חודש. סבלנות סבלנות סבלנות.