לא מסוגלת.

לשמוע את אותן החדשות, רק בקולות של כתבים שונים. לקרוא את אותן הכתבות, רק באתרי חדשות אחרים. לראות את אותן התמונות. לדון ולדוש בנושא ולתהות בקול לאיזה מצב ריקבון הגיעו הגופות לאחר שבועיים.

זה כלל ברזל אצלי, ואני מזכירה לעצמי מחדש בכל פעם 'סופי, אל תכניסי לחייך אבל של אחרים'.

נכון, זה אבל לאומי. זה הרבה יותר מרק אבל, למעשה. גם הרבה הרבה יותר מעיקרון. אבל אני יודעת שברגע שאכניס את עצמי ללופ של העדכונים הלא-נחוצים 24/7, ברגע שאכניס את המקרה הזה, כמו עוד הרבה מקרים אחרים, לשגרת חיי - זה ישתלט עליי. זה יהרוג אותי. זה יגרום לי ליפול בעוצמה ובפתאומיות מהסולם השברירי הזה שאני מטפסת עליו קצת בכל יום. אני חוזרת ומזכירה לעצמי 'סופי, את מתמודדת עם מספיק אבל משלך'.

אגואיסטית, אולי. בעיקר ביחס לחברות פעורות הפה אל מול ה"אדישות" שלי. אבל זו אדישות מכוונת, שאמנם גורעת ממני ומהרגישות שלי, אבל משאירה אותי בקו השפיות.

אכפת לי. רק לכמה רגעים, לנצור זיכרון של ילדים רכים ומשפחות אומללות, ולא עוד.