ביום שלישי בבוקר התקשרה אליי מישהי חשובה ובין היתר קבעה נחרצות: "את חייבת לחשוב על עצמך. את חייבת לעשות מה שטוב לך".
אמרתי לה שמה שיעשה לי טוב עכשיו הן שנתיים של חופש, אבל כמובן שזה לא נכון.
אני צריכה חופש, בהחלט. כזה חופשי לגמרי מעבודות וחיפוש דירות. ואת החופש הזה אני צריכה לייעד להבראה. לסדר לי לו"ז של הבראה ולכתוב בו רק מטלות מבריאות. הוא לא יכלול מחשב או אינטרנט, הלו"ז הזה; העיקר בו לא יהיה התפריט או זמני היציאה לריצות, אפילו. הוא יהיה מורכב מהרבה סדר - של החדר שלי, ובעיקר של המחשבות והרגשות והרצונות.
אני אצטרך לעמול קודם-כל על פינוי חפצים מיותרים. לזרוק ולהעביר הלאה ולהעלים. בלי הרבה מדי סנטימנטים. השלב הזה יכלול המון-המון נקיון.
אחרי שהכל יהיה פנוי פיזית, אסדר לעצמי ערימת ספרים לקריאה ליד המיטה. הלפטופ שלי יהיה מוחבא עמוק בארון.
הצעד הבא בתהליך יהיה מורכב יותר ויצריך תכנון מדוקדק. בינתיים, אמורים להיות בו:
- פניה לרופא המשפחה שיפנה אותי לפסיכולוג (מי שקרא פה קצת יודע מה דעתי על פסיכולוגים, אבל כשאין ברירה אין ברירה)
- טיולים רגליים
- זמן קבוע לכתיבה בכל יום - ביומן או בבלוג או במחברת התכנונים שלי. או בכולם.
- זמן קבוע לקריאה בכל יום
- מוזיקה חדשה
- פעילות גופנית כלשהי
המטרה האמיתית בזמן הזה תהיה להיות הרבה עם עצמי בלי מסיחים ולחשוב איך אני מתקדמת מכאן הלאה. גם אם לא לכתוב אותן, להציב לי מטרות. קטנות וגדולות. ולהיות מוכנה לצאת לעולם בתור אני.
עד החופש המיוחל, אני מתפללת שהאחים והבנים והאבות והחברים החיילים של כולנו יחזרו כולם בשלום, ומהר, בבקשה.
שבת מנוחה אמיתית,
סופי.
כינוי:
סופי האטר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
