אני מוצאת שעם הזמן קשה לי יותר ויותר לכתוב פה. נדמה לי שרוב מה שאפיין אותי עד היום בבלוג הזה הולך ונעלם, או לפחות משתנה מקצה אל קצה, גם אם הגרעין עדיין קיים.

זה מצחיק שאני חושבת שאני "צריכה לקבל החלטה" מה לעשות בקשר לבלוג, במקום פשוט לזרום עם מה שאני מרגישה שיעשה לי טוב, אבל ככה נראים החיים שלי בד"כ. הכל הופך להחלטות מסובכות מדי. לכל בעיה יש א, ב, ג פתרונות, ואני צריכה לבחור מביניהם את האופטימלי ביותר. מיותר לציין שזה אף פעם לא הולך כצפוי.

קשיים יומיומיים משעממים אותי. משעמם אותי עסק הדירה שעוד לא מצאנו, משעמם אותי מצבי הבריאותי, משעמם אותי עניין הלא-יודעת-מה-נסגר-עם-הלימודים-ומה-יהיה-בעתידי-הלוטה-בערפל, משעממות אותי תקלות טכניות מקריות ולפעמים אפילו החרדה החברתית והדכאונות משעממים אותי. אני צריכה דברים חדשים להתלונן עליהם. לא באמת. באמת אני צריכה עניין חדש שיהיו בו עליות ומורדות כמו כל דבר אחר, ואתגרים כמו שנהגתי לאהוב. אני מרגישה שהשכל שלי רופס נורא למרות שאני בלימודים. שוב, אולי אלה לא הלימודים המתאימים לי ובלה בלה בלה.

לכן, אני שמחה משינויים קטנים-גדולים כאלה כמו של עכשיו, שאנחנו צובעים את כל הבית מחדש ויש המון מה לסדר והרבה תקלות והרבה דברים לדאוג להם. דברים לדאוג להם, אבל יחד עם עוד אנשים דואגים, שזה טוב, כי לבד קשה. חוץ מזה, התחלתי לא מזמן התנסות חדשדשה במיון, ולמרות שזה מפחיד ומלחיץ נורא אדם-פובית כמוני, יש שם אנשים טובים ויש אתגר נפשי ומחשבתי משמעותי, וזה טוב לי מאוד. על אף הפחד הכמעט-משתק להתעורר בבוקר בידיעה שיהיו אנשים שאני לא מכירה במקום שאני הולכת אליו אומייגד.

טוב לי שהחופש של עכשיו הוא רק חלקי. אני לא צריכה לבוא במגע יומיומי עם אנשים קבועים מחוץ לבית וזה מרגיע, ומצד שני אני לא נמצאת כל הזמן בבית ואין לי יותר מדי זמן להתכנס במחשבות. כך שיש מקום לעצמי, וזה משהו שלא היה הרבה זמן, אבל יש מקום לדחוק את עצמי הצידה, שזה חשוב מאוד-מאוד. אני שואפת למצוא את האיזון הזה גם כשיש הרבה מאוד לחץ, ואולי באמת הגיע הזמן לקחת צעד מספר שלוש קדימה, אחרי השניים הראשונים האמיצים שעשיתי.

אני מגלה, לסוג-של-צערי, שיש אנשים קרובים מאוד, מהאנשים הבודדים הקרובים לי באמת, שטוב לי להתרחק מהם. כשהחברה הכי טובה שלי דכאונית ואני גם כן על הסף או שכבר הרבה מעבר לסף, זה פשוט לא עובד. אני צריכה רוגע רוגע רוגע. אני לא צריכה שילחיצו אותי יותר. אני לא צריכה שיבואו אליי בשבת בערב לספר לי במשך שעתיים רצופות על כל קשיי השבוע מבלי שתהיה לי עצמי אף לא דריסונת רגל קטנטונת. אולי קטנטונת מאוד. אבל זו בעיה, למשל, כשאני רוצה ללכת לחוצות היוצר עם מישהו מחר ואין לי חשק לאף אחד מסביבי חוץ ממישהי אחת שלא יכולה לבוא איתי :( אז אלך לבד, ובכיף, אבל כן הייתי רוצה להסתובב שם עם מישהו כיפי ומצחיק כי רק ככה הכי כיף ומצחיק, משום מה.

ובכלל, מישהו כיפי ומצחיק זה משהו שאני צריכה כי לצאת בט"ו באב להופעה עם חברה שלך, כשמסביבך זוגות מחובקים ומתנשקים זה קצת עצוב בלב :( למרות שההופעה היתה לא רעה בכלל וגם אכלנו גלידה אח"כ, שטיפטפה עליי כמו ילדה בת שלוש. אז נכון, שאני צריכה למלא את עצמי קודם בדברים משל עצמי ולחכות לגבר שימלא את החלל זה לא רעיון חכם, אבל מצד שני תוך כדי תהליך ההתמלאות הזה אני קצת רוצה מישהו שילך איתי בו.

אני בכלל חושבת שדבר כזה לא יכול לקרות לעולם, גם כשאני לא בדיכאון, כי אני לא יודעת לדבר ולא כי אני משכנעת את עצמי שזה ככה. ואלוהים עדי, אין לי כוח לפסיכולוגים.

היי, הצלחתי לכתוב.

סופי.