(וגם קצת לונדון, שקניתי בה מתנות יפות לעצמי)

אבל אז תחזרי לעבודה שלך והלב שלך יתנפץ לרסיסים מחדש, הפעם בצורה יותר מדויקת ומכאיבה.

אף אחד לא הכריח אותך ללכת לעבוד עם ילדים חולי סרטן. אף אחד בעולם. את עשית את ההחלטה שלך לבד. ואת הלב המלא תקווה ושלוות נפש שלך שגדשת לך בסקוטלנד, ניפצת היום כשחזרת לעבודה.

אני לא יודעת אם אני זרועת הרס עצמי או שהמחלקה לא מתאימה לירוקה שכמוני או שהמחלקה לא מתאימה לחרדתית ורגישה מדי ממילא כמוני או שפשוט אין לי מקורות תמיכה יציבים מספיק (או שזה הכל ביחד), אבל המצב הוא מה שהוא כרגע. יש לי ימים מלאי קסם ואושר ותחושת סיפוק עצומה, ויש ימים רעים מאוד. והימים הרעים מאוד מחרידים לי את הנשמה, שהיא קשה וספוגת זוועות וקרועה באותה מידה בה היא קטנה, עדינה ושברירית.

התחלתי את הפוסט הזה אחרי שקמתי הלומה מעוד חלום בסדרת הביעותים של שלושת הימים האחרונים. אני אחרי משמרת בוקר, לפני משמרת לילה, רק חזרתי מחופשה ארוכה והעבודה שלי, אובייקטיבית, קשה. אז אני מרשה לעצמי לסלוח לעצמי, ואת תיאוריות ה"למה-החיים-שלי-נראים-ככה-זה-בטח-בגלל-ילדותי-השנויה-במחלוקת" אני אשמור לפעם אחרת.

ורק רציתי להזכיר לעצמי ריקוד מודרני וגיטרה ורודה ושעון תות ואת הספר "החולם בהקיץ". וגם את השיר הנהדר להפליא של טום צ'פלין.