מרוב בלוגים, פשוט הקשתי את הסיסמה האוניברסלית שלי, הקשתי את השם היחידי שזכרתי, ונכנסתי. האמת? כל העניין הזה, של להסתיר את הבלוג שלך, כל כך לא משנה לי עכשיו. אני יודעת שנעלמתי מהשטח ליותר מדי זמן.
בלוג.
זה כבר מזמן לא איפה שאני שופכת את הקרביים שלי. זה כבר מזמן לא הפורקן היחיד, כבר מזמן לא מפלט, מקלט, המקום שלי. כבר מזמן לא, מאז מחסום הכתיבה המתמשך הזה. עוד נשארו לי שרידים מהתקופה ההיא. כל משפט שעולה לי בראש נראה כמו התחלה לפוסט, או לפרוזה, או משהו בסגנון הזה, אבל במקום זה אני מוותרת מראש. כותבת אותו ביומן. שוכחת אותו. איזה מצחיק זה, בלוג. אתה כל כך מנסה להסתיר את הנשמה שלך מהאנשים שקרובים אלייך, אבל חושף אותה לכל כך הרבה אנשים במקום. הרדיפה הזאת, אחרי שפת קודים עם עצמך, קצת מפגרת, אתם לא חושבים? הרי באותה הקלות אפשר לכתוב יומן.. אבל אולי שפת הקודים הזאת עם עצמך נועדה כדי להסתיר מעצמך את מה שאתה מרגיש, ולא מהאחרים. הרי בואו נודה שתרבות האימו [ואני לא מדברת על הפוני והניטים. אלא על העצבות שבאדם] לא הייתה נולדת אם אדם לא היה מסתיר מעצמו כל כך הרבה. לפעמים אדם צריך להתעמת עם עצמו, וזה הפיתרון הטוב ביותר.
אמרתי תמיד שנולדתי בת שלושים. זאת כזאת יוהרה, לומר שאתה כל כך בוגר. כל כך מתנשא. אנשים לא מבינים כמה שגיל הוא רק מספר. אנשים מתסכלים עליי, ומנחשים חמש או שש שנים מעל גילי האמיתי, אבל מבטלים אותי ברגע שהם יודעים באמת בת כמה אני באמת. ואולי אני רק עוד אחת מהאפרוחים שטוענים לתרנגוּלוּת.
תמצית הילדות - היא לחלום, בלי לחשוב על פרקטיקה. היא לא לדעת - בלי שיהיה לך אכפת שאתה לא יודע. תמצית הבגרות - האפור שבין השחור והלבן. לדעת שלא הכל כזה פשוט.
בכנות, אולי בפעם הראשונה,
יעל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
