ילדת הכמעט.

פתאום הבנתי כמה קל היה הדרך עד עכשיו, עד כמה הקושי שהיה לי פעם הוא כלום לעומת עכשיו.

אני לא מזלזלת בכאבים שלי מהעבר חס וחמאס אבל פעם היה לי הרבה יותר זמן. הרבה יותר זמן להצליח בלימודים, המחול, בדיאטה, בחברים, במשפחה.

ומה עכשיו? עכשיו אין לי זמן ליותר מדיי, ואני שלמה עם זה וטוב לי ואני מעריכה כל שנייה של לחץ שאני שקועה בו,

אבל שאני חושבת על זה, לא הערכתי שנים קודמות מספיק את מה שהיה לי.

אם פעם היה לי 11 שעות לחברים ולמשפחה, עכשיו זה 6 שעות,

אם פעם היה לי שלוש שעות בין הבי"ס לבין שעור מחול בגני תקווה, הייתי נחה בהם, יושבת על המחשב,

ועכשיו יש לי בקושי שעה שבהם אני אוכלת, נושמת ומנסה גם להספיק תרגיל במתמטיקה.

וטוב לי שלחוץ לי עכשיו, באמת שטוב לי, אני בנויה לזה בדיוק.

יש לי את הזמן שאני צריכה לעצמי, ויש לי את הזמן שאני רוצה להשקיע בבלט,

אני אוכלת מתי ואיך שצריך, לא יותר, אולי פחות,

יש לי זמן בסופי שבוע לבר שלי וגם לבנים, חברים.

יום שבת אני עם המשפחה,

וזהו.

זה מה שאני צריכה.

פעם הייתי צריכה את הכתיבה ועכשיו כבר ממש לא,

לא צריכה בלוג, לא לכתוב שיר, לא מחשב,

אני למדתי מה זה באמת לחיות, לעשות, לא לכתוב,

למדתי על עצמי שזה אפילו לא מעניין אותי לכתוב מה שאני כותבת עכשיו.

אני מרגישה גדולה, בוגרת כמו שצריך ומודעת טוב מאוד לעצמי,

מודעת להתבגרות, שהוא תהליך שאף פעם לא נגמר, מקבלת דעות של גדולים ממני כי אולי יש משהו שאני לא יודעת,

אני בכלל רואה אנשים אחרת.

אם פעם הייתי רואה אימו הייתי מקנאה, שנה אח"כ הייתי מתאפקת לא לקנאות, שנה אח"כ הייתי צוחקת עליהם, שנה אח"כ הייתי אומרת שזה דווקא מגניב שאני לא כזאת והייתי משקרת לעצמי, ושנה אח"כ הייתי אומרת שזה חמוד לראות מישהו מתבגר, ועכשיו? עכשיו לא אכפת לי מהעניינים האלה, מי פריק ומי לא, מה מו מי איך מתי איפה למה? אני לא חושבת על זה בכלל.

אני בת 16 וחצי! ואני מרגישה עדין בכיתה ט'. אני בי"א, עוד שנתיים צבא.

עוד חמש שנים כבר עם עבודה..

השנה פולין,

ועוד מלא דברים!

זאת אני, אני כאן, פאקינג שלייכ!