הבלוג של עומר

אחרי כותרת מפוצצת שכזו, מה נותר לכתוב?

אחת הפנטזיות הראשוניות של כל "אוחז במצלמה" היא להסתובב בעולם במקומות שכוחי אל, ולהביא את בשורת התרבות המקומית לעולם.

לסוע לאנטרטיקה, ולצלם שם זכרי אנושיות, לצלם ילידים באפריקה, רגשי אימהות אנושית שקיימת גם במזרח הרחוק, וסוחרי סמים בדרום אמריקה.

אצלי, כל פעם שאני רואה צילומים ממקומות בעלי אופי כזה, צצות בי רגשות מסוגים שונים.

אם מדובר במטייל שמצלם הרגשות שלי בדרך כלל

הן: "....איזה כיף לו שהוא מגיע למוקומות כאלה...",

ו: "... וואי, וואי אם אני הייתי שם מה הייתי מצלם...",

וגם: "... אני חייב לעשות איזה מסע שכזה, ואראה לעולם מה אני יכול..." 

אם מדובר בצלם מקצועי הרגשות שלי בדרך כלל 

מתחילות ב: "... איזה כיף לו, הוא מגשים את החלום הגדול של כל צלם..."

וממשיכות ל: "... אני הייתי מוציא צילומים הרבה יותר טובים, הייתי חודר הרבה יותר לעומק...",

ומגיעות עד ל: "... איזה פופוליסט הצלם הזה, צילומים פטרוניים..." 

ומסתיימות ב: "... אני חייב לצאת לאיזה מסע שכזה, ואראה לעולם מה אני יכול..."

אבל, אני נשוי באושר בארץ, ואין שום סיכוי שאעזוב את משפחתי לנסיעה ארוכה לשם צילום עומק בדרום מערב המזרח הרחוק.

ואבל יותר גדול הוא, האתגר שאני לוקח על עצמי, והאמת כבר לקחתי על עצמי כבר מזמן, הוא:

לצלם צילומי עומק, את הקרוב אלינו, מה שכבר מזמן לא אקזוטי, בצילום רגיש ואמיתי שלא נגוע בפטרונות כזו או אחרת.

את התרבות שלנו המקומית הישראלית, היהודית, בשמחות, וגם בשגרה יומיומית, וגם לא עלינו ברגעים עצובים ונוגים.

את האנשים שמרכיבים את התרבות שלנו, את המציאות שלנו, אני רוצה להכיר לעומק את מי שאני אצלם, ולהראות את הכל ללא מסננים חיצוניים, אלא רק המסנן של תודעתי האישית.

ופה אני יוזם פרוייקט אישי: כל מי שהתעניין ומוכן לקחת חלק במסע שלי אל עצמנו, ורוצה שאצלם אותו, יותר ממוזמן ליצור קשר.

, ותודה רבה לכולכם.