הבלוג של עומר

זה התחיל כתגובה לבלוגרית שתמיד מעניינת אותי, ותמיד צודקת. ותמיד גם, גורמת לי לצורך השיתוף והכתיבה לפרוץ החוצה מכל החומות.

דוד שלי נפל במלחמת לבנון ב 82, כבר כ20 שנה שאני הולך כל יום זיכרון לבית הקברות עם כל המשפחה. כן, זה נעשה קצת שגרתי. אבל זהו יום כבד ורציני שאנחנו לא מוותרים עליו. כולם מתבגרים, מזדקנים, והעולם כמנהגו נוהג, רק דוד שלי תקוע מתחת לאדמה.

 (להקליק על התמונה להגדלה)

אני נולדתי בה' באייר, כך שימים אלה כרוכים תמיד גם ביום הולדת. אם תרצו אפשר להסתכל על זה גם כך: תמיד יום לפני יום ההולדת שלי אני מבקר בבית קברות. (בניסוח כזה זה נשמע קצת ציני, אבל אלה הן חיי, פטריוטיות לורידים).

אני בכור הנכדים, וגם היחיד מהדור שלנו שממש זוכר אותו. (הייתי בן 4). גם זה מחייב. הרי הוא היה הטוב שבבחורים, אחרת לא היה נופל. זו הרי הכרוניקה. ואני יכול להיות הוכחה לזה (אני הרי זוכר אותו),  ולכן גם מוכרח לקחת ממנו דוגמא אישית.

אני לא ציני, ולא מותח ביקורת, אלא רק תוהה תהיות, מה היה קורה אילו לא היה נהרג. חיינו היו הרבה יותר פשוטים, וחסרי מורכבות. כל חיי הם דרך חלון השכול, אין לי מושג איך זה לחיות אחרת.

גם כאומן ישראלי (מתחיל כמובן) שמעורה באומנות ישראלית, ובעיקר בצילום ישראלי. השכול, הצבא הקונצנזוס הן כמעט הכותרת הראשית שאינה כתובה של כל עבודה צילומים חשובה שנעשתה כאן. (או שאולי שוב זה החלון שאני מתסכל דרכו).

וכל מי שעוסק באומנות בארץ, או גדל בארץ ועוסק באומנות מושפע מאומנות שכבר נעשתה ועוסקת בנושאים אלו.

וגם מושפע מזה כי חייו וחיינו הם כרוניקה קבועה של המציאות.

כמובן גם השואה, ויום השואה חלק מכל זה.

אין לי סוף לקטע. זה לא קטע מסודר אלא שיתוף של מחשבות והרגשות. מקווה שיהיה המשך (כלומר, שיהיה לי אומץ להמשיך..)