הבלוג של עומר

אחלה רעיון לנושא חם.

זה מרענן, מנער את אבק מכמה תאים אפורים במוח. אבל בדיוק עם זה יש לי בעיה. צריך להתחיל לחפש את המשפטים, הרי לאף אחד אין באמת 10 משפטים לשליפה מהירה, ואז זה נעשה קצת מלאכותי ומצטדק, כי כשנגמרים המשפטים הנשלפים באמת, מתחילים לחפש בכוח משפטים עם משמעות, ואז זה קצת מתייפייף.

אבל למרות הכל, זה עושה לי חשק להזכר בשירים שלי, ואם אפשר קצת להתייפייף אז למה לא?

1. "בכפיים בכפיים תנו לקצב ביידים, תנו לקצב ברגלים בעקב הנעליים." - שירו המדהים והנפלא הזה של יהודה פוליקר ( אמיתי לגמרי, פתאום הבוקר התחלתי לשיר אותו לילדים שלי כדי לרומם להם את המצב רוח, ואת קצב ההתארגנות בבוקר.)
2. "לתת את הנשמה ואת הלב, לתת כשאתה אוהב." ההמנון הלא רשמי של העם מפיו של בועז שרעבי. ( מתייפייף לגמרי אני ממש מתעב את המסטיק הלעוס מדי, והדביק מדי הזה. אבל בין אם אני רוצה, או לא זה משפט אלמותי.)
3. "אני הולך לבכות לך תהיה חזק למעלה" ( שוב, מתייפיף. במיוחד אחרי המסר החדש שהודבק לו. אבל המציאות קיעקעה לנו אותו ישר על הלב.)
4. " מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להגמל מזה" - 'אגדה מקסיקנית' של מאיר אריאל האחד והיחיד. ( כל השיר נותן הרגשה טובה על הלב (לפחות שלי), והמסר מציאותי ופסימיסט, אבל מחוכם ומורכב כמו שאני אוהב.)
5. "אם תרצי שאראה לך את העיר באפור". - לדעתי הענייה,אחד השירים הטובים של נעמי שמר, לדעתי מדבר  על יפו. ( שיר שאבא שלי שר אין ספור פעמים, אבל בכל השירים הוא זוכר רק את המשפט הראשון.)
6. "הי הי כל העניין הוא לשתות משהו קר בלב מדבר" - שוב מאיר אריאל האיש והטקסט. ( שיר שעושה חשק בלתי נשלט לגולדסטאר קרה ומזיעה.)
7. אפשר לקחת כמובן את כל אחד ממשפטי הנצח של כוורת, סנדרסון ושות'... אבל צריך אחד בינתיים אחד. " בוא אלי גולית נחמד שב אצלי על כף היד. ככה מדברים? שאל גולית באשקלונית". (זה הציטוט שהכי בא לי עליו עכשיו, והכי מאגניב. אגב, נראה לי שגולית הוא אבי שפת הבובליל.)
8. "השביל הזה מתחיל כאן, בין סניף בנק למעיין" - אהוד בנאי המלך המשוח של הציבור הכי אינדיווידואליסטי בארץ. ( כמה שהשיר הזה נעשה לעוס, עדיין לא הלך הטעם. וחוצמיזה כל פעם שאני שומע את השיר הזה יש לי צמרמורת אישית.)
9. "יושב על הגדר רגל פה רגל שם" - אריק איינשטין הנפיל של הנפילים בפיסת התרבות הקטנה שלנו. ( דווקא את המשפט הזה מכל משפטיו החקוקים, כי הוא הזיכרון הראשון שלי ממנו, כי דוד שלי שר אותו ללא הפסקה, מאז שאני זוכר את עצמי.)
10. "בחמש קם צייד ויצא את ביתו, אל היער צעד, ודרך קשתו." - אהוד מנור עם לחן של אריאל זילבר. ( המשפט הזה נכנס לי ממש ללקסיקון היומיומי, אני משתמש בו כל הזמן, ותמיד הוא מצמרר אותי, שיר על בדידות של איש מקצוע שלא מקבל את הפירגון הראוי לו. שיר לא חד משמעי - ממש כמו שאני אוהב.)

עצרתי אחרי העשירי כי זו ההוראה של הנושא. אבל עצרתי את עצמי בכוח, כי יש עוד המוני משפטים שאפשר להכניס לעשיריה הראשונה שלי, ואין אחד יותר ממשנהו, אלא רק מה שקפץ לי לראש וללב מיד עבר לכתב.

הרעיון נפלא ועשה לי דווקא את תחילת השבוע עם מצב רוח מרומם.  

תודה רבה על היוזמה.

החלטתי לכתוב משהו על כל נושא חם שיוצא לאוויר העולם הבלוגרי של ישרא.

וגם רציתי אתמול לכתוב על הגשם, אבל דחיתי את זה (כצפוי...), ופתאום כתגובה לדחיה שלי גם פסק הגשם, והתייבשו השמים.

בעקבות זה שדחיתי וקיבלתי על כך עונש מיידי, גמלתי בליבי לא לדחות יותר. תמיד לעשות בזמן. כל רעיון, כל זיק, מחשבה והגיג להעלות על דפי ההסטוריה מידית, אחרת התזמון יעבור, "עבר זמנו בטל קורבנו".

עברה שעה, עברו שעתיים, ופתע התברר כי לא עונש קיבלתי, אלא סימן. בעצם מישהו רצה לומר לי: "אל תדחה, אתה רק מפסיד מזה. רק תבחר לר לא לדחות, וכבר תבוא ההזדמנות".

התחיל לרדת גשם מטורף. לא רק שהיה גשם זלעפות, אלא בא מהמזרח. התחילה רוח מזרחית חזקה שהחזירה את העננים מערבה, כמו אמרה להם: "תחזרו רגע, יש לכם עוד משימה לבצע".

הגשם שירד מתחילת השבוע עד אתמול, היה חביב. גם אם הוא היה חזק ומרטיב, הוא היה נחמד, היתה לו קארמה טובה של תחילת חורף. אווירה של התכנסות פנימה. אוירה שכולנו מכירים ומתגעגעים אליה כל הקיץ. (לפחות אני).

אבל האווירה הזו גם מסוכנת. היא בקלות יכולה לסחוף אותי אל מתחת השמיכה המטאפורית,למכר אותי לריח השינה והחלומות שמתפוגגים.

אז ממש כמו הבחירה לא לדחות יותר את יצר הפובליצזם שלי לאחר כך, כך גם בחרתי לא לדחות את הגשמת החלומות לאביב, אלא להלחם במגנט שמושך אותי צפון מערבה אל המיטה החמה. ולהגשים אותם כבר עכשיו. להתריס בפרה הקדושה של התה והלימון והאדים שבחלון.

ואז הגיח מולי החוצפן הזה - הגשם המזרחי.

בבית הורי יש פטיו (מרפסת פנימית) עם חלונות מסביב. החלונות היו בזמנו חלונות עץ שלא ממש אטמו את הדרכים לתוך הבית. תמיד נכנס קור של בית אל, ואיתו גם הגשם. אז בתחילת כל חורף היינו אוטמים את החלונות שפונים לכיוון הגשם (מערב)  בלוחות פרספקס שקופים. אבל אז, תמיד בתחילת החורף ואחרי שאטמנו את החלונות בא לא הגשם המזרחי החצוף שהרטיב את כל הבית.

כמו אז גם היום הגשם המזרחי הזה בא בכיוון לא צפוי ורגיל. הרגשתי ממש בחוץ כאילו אני ממש בתוך הענן הזועףאבל לא נרטב, אלא רק רואה את הקולות.

אוקיי, אז אין לי מסר גורד שחקים, רק רצון לשתף חוויה.