קרה לכם פעם, שמשהו טוב קרה לאנשים שאתם אוהבים, ואתם העמדתם פנים שאתם שמחים כדי לא לאכזב אותם, כשבעצם הייתם שבורים מהמצב הזה?
קרה לכם פעם ששאלתם את עצמכם אם החברים שלכם מכירים אתכם באמת, ויוכלו לזהות כשלא טוב לכם?
קרה לכם, שפתאום הרגשתם שלאף אחד מאותם אנשים לא באמת אכפת מכם..?
וזה לא שאני חושבת שהחברות שלי לא אוהבות אותי או משו ושהן לא רוצות להיות חברות שלי. כי אני יודעת שאם הן היו רוצות הן כבר היו מתנתקות ממני.
כבר יומיים נשארתי בבית, ואפילו חברה אחת לא שאלה אותי מה שלומי, לא התקשרה לשאול למה לא באתי?
הייתי משווה את זה למקרים אחרים, אבל אני לא רוצה להתחיל לדבר על אנשים ספציפיים.
אני ממש מקווה שאחרי שהן יקראו את הפוסט הזה הן לא יתחילו לריב איתי, כי זו ממש לא הייתה כוונתי.
אני פשוט לא מבינה למה אם אני באה אל מישהו ואומרת לו שהוא פגע בי ושאולי הוא היה צריך לנהוג אחרת, הוא נעלב ממני וכועס עליי במקום להכיר בטעותו ולנסות לשפר את המצב? ואני לא אומרת שאני תמיד צודקת. גם אם הוא צדק בדרכו שיסביר לי את זה כמו בן אדם ולא יילך להעלב ויגיד שזאת בעיה שלי. ולא, אני לא התכוונתי בכל מה שכתבתי פה למישהו מסוים. ואני לא רוצה לראות פה תגובות של: "זה אני?" וכו'...
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ביום שבת הייתה בת מצווה לעדי והיה ממש נחמד..
מי שהיה שם יודע מה היה. אני לא צריכה לפרט יותר מזה.
אתמול והיום לא הלכתי לבצפר כי ממש לא הרגשתי טוב..
ומחר אני כנראה אלך בעשר..
היום בערב הייתי אמורה ללכת לאירוע של 'ההגנה' עם סבא שלי, סבתא שלי, אבא שלי, ובת דודה שלי.. XD
אבל כשהיינו ממש קרובים לשם, סבתא שלי התקשרה אלינו והודיעה לנו שהאירוע מבוטל כי מי שאירגן את כל זה, והיה גם בכלל מאוד חשוב וידוע בקרב חברי ההגנה, נפטר על הבמה במהלך ההכנות לטקס. זה היה נשמע ממש הזוי ואף אחד לא יכול להאמין..
הלכנו בכל זאת למקום והיו שם אנשים שבכו..
אמרו שזה ממש מתאים לו, למות ככה על הבמה בלי שום ייסורים, בהכנות לאירוע שהוא ארגן, מוקף באנשים שליוו אותו בתקופה החשובה ביותר בחייו. אחרי שעה שעמדנו שם ודיברנו עם אנשים שהגיעו למקום, הלכנו לאכול במסעדה.. אני לא הייתי רעבה אז רק שתיתי שוקו וחזרנו הבייתה.
נאמ, הייתה פה ממש חפירה אז אני מקווה שתגיבו (ורצוי שעל הפוסט..XP)
אוהבת,
כרמל.