סיפור סינדרלה.

הבלוג נסגר.

שלכם, באמת בפעם האחרונה, תמר.

פתחתי את עניי. סימן אדום הופיע על ידי, שצבטתי את עצמי, כדי לוודא שאני לא חולמת.

ראיתי טיפות גשם יורדות אחת אחרי השנייה. טיפה ועוד טיפה, הסתכלתי על השלוליות שנוצרו במגרש הכדורסל.

שלחתי את ידי, והרגשתי את הגשם מטפטף עליי בלי הרף.

הרחתי את הריח שסימן לי את בוא החורף. נשמתי לרווחה, ראיתי ילדים קטנים מתרוצצים וצוחקים יחדיו.

חייכתי את החיוך הכי יפה שלי, כדי להגיד יפה שלום לעננים, השמיים האפורים, הבוץ והמים.

צעקתי לעצמי, שלום לכם, שלום.

עצמתי את עניי, והקשבתי לטיפות שלא מפסיקות להקיש על חלוני.

ירד היום גשם. וואו, התרגשתי.

הרוח נשבה, והיה קריר. טיף טיף טף, טיף טיף טף... כל כך הרבה טיפות!

בהפסקה יצאתי החוצה, בדיוק שהגשם התחיל, היה לי קר! המון ילדים יצאו והתחילו לרקוד, השד נכנס בהם:)

היה כל כך כיף היום. יום קצר, מצחיק וגשום! מה יכול להיות יותר טוב? יום חופש, אה?

ארגנתי לעצמי תוכניות לסוף השבוע, שלא יהיה לי משעמם..

נפגשתי עם נוי היום, כדי להכין את העבודה בספורט.

הקדמתי קצת, אז דיברתי עם מעיין ונועה בטלפון. שתי משוגעות! לא שמעתי כלום מרוב צעקות..

בכל אופן, נוי באה אליי והתחלנו את התרגיל, היו פשלות. גילינו שהחישוקים שקנינו גרועים בהחלט.

נוי כל הזמן שברה אותם, ואני כיסיתי בסלוטייפ.

ראינו האי, כדי שנוי תהיה בעיניינים. ואכלנו פנייקיק, היה טעיםD: נוי אכלה קצת, ואני טחנתי בלי סוף..

מחר אני באה אליה אחרי בית ספר, כדי לסיים את העבודה.

אחר כך יש טניס, ואחר כך יחליפו לי את הפלאפון סוףסוף! אני נושמת נשימה ארוכה, וצורחת: טוב לי!!!

ביום שישי אנחנו נוסעות ברכבת לאורוש:) סוף סוף אני אראה את היפה הזאתי! אני התגעגעתי מאוד!

ביום שבת, יש את צעדת רון ארד, נאכל מלא ממתקים, ונספר בדיחות. יופי..

אני עמוסה מאוד, כיף להיות מבוקשת. סתם!

* החלטתי שאני צריכה להיפגש עם נועה, כי מזמן לא באתי אליה או היא אליי. נועה? אני באה..

תגידו לי מזל טוב? אני בת 12 וחצי. עוד חצי שנה בר מצווה. הייתם מאמינים? איך הזמן טס..

תמר.

מעבדת הכפתורים.

היא עמדה מול הראי, הסתכלה על פניה. נשאבה לתוך עיניה התכולות שנצצו בלי הרף.

הסיטה את מבטה אל שיערה הגולש, שיחקה בו וצחקה בשקט.

נישקה את הראי, ושאריות האודם שהיו על שפתיה, נדבקו לראי.

העבירה את מבטה, לאף לאוזניים ולעגילים הזהובים עליהם.

 היא ראתה את שיניה הלבנות, שחייכה חיוך גדול כזה. היא לא הסיתה את מבטה מהראי, הסתכלה על החיוך שלה, ולא הצליחה להוריד אותו. הוא היה מרוח על כל הפרצוף שלה. היא הרגישה כל כך טוב, ולא שמה לב לזמן.

רק חייכה וחייכה..

אני שואלת את עצמי, איך המצב רוח בשבוע שעבר הפך למצב שאני לא מורידה את החיוך מהפנים.

למרות שנפלו עליי שתי בעיות גדולות שאני צריכה לטפל ולהתמודד איתן לבד, אני מאושרת.

אני רוצה קצת לבכות, להיתייאש קצת. אבל אני לא מצליחה. כן, אני לא מצליחה לבכות! בכל זאת, למה יש לי כל כך הרבה בעיות ואני לא מפסיקה לחייך?

אני פשוט צריכה לסתום את הפה, ולהגיד תודה.

תודה.

אם כל זה היה קורה שבוע שעבר. הייתי מטמוטטת. לא פיזית. נפשית. ולא אני אל מגזימה.

אני הייתי כל כך מדוכאת, הייתי למטה והייתי בודדה ועצובה, כמו שלא הייתי הרבה זמן.

אני מתווכחת עם עצמי. אני רבה איתי. אני הולכת מכות עם הקיר, וצוחקת מזה.

פוו.. איזה הקלה. אני מרגישה קלה כמו נוצה. פיל יכול ליפול עליי, ואני אמשיך כרגיל.

הייתי צריכה את היומיים האלה. יומיים חופש. נמאס לי מהלימודים ומהלחץ. אני צריכה לבלות קצת עם עצמי.

לא להזניח אותי, לגרום לי להיראות טוב מבפנים ומבחוץ.

אני מרגישה יפה, וצעירה. אחת כזאת שכל החיים לפניה. שהיא לא מבינה כלום מהחיים שלה. אבל היא מנסה ומנסה,

ובסוף מצליח לה!

העניים נעצמות לי מעצמן. אני חייבת לישון, ולהשלים את היום הזה.

שינה, זה הדבר הכי מרגיע בעולם. אתה באמת לא חושבת על כלום, רק על החלומות המתוקים שעוברים לך בראש.

אפילו מתוך שינה אני מחייכת.

אלוהים מנסה להתיש אותי, אבל הוא לא מצליח. אנחנו במלחמת כוחות, ואני מראה לו שאני מתחרה הולמת.

אני והפנטזיות שלי, אני באמת צריכה ללכת לישון:)

תמר.

ישראכפתור. על הכפורים המדהימים.