כמה העולם קטן, וכמה הוא רחוק.

החיים שלי כמו מתמוטטים לאט כבר כמה חודשים.

הכל כאילו מתפרק, חתיכה אחר חתיכה. כמו טירה שכובשים, כמו מוות איטי וכואב, כמו לחתוך וורידים.

הקאתי.

ואני שונאת להקיא. הפעם האחרונה שבה הקאתי הייתה בכיתה ז' כשצמתי ונסעתי על אופניים, והשילוב לא היה הכי מוצלח.

אני מרגישה חרא.

המצב כל כך מתסכל אותי. יש ימים שבהם אני חושבת ש-ואללה, יש לי את כל מה שאני צריכה וטוב מזה לא יכול להיות, ואז כמו סטירה גדולה וכואבת אני חוזרת למציאות ומגלה שאין לי כלום.

וזה מדכא. ונמאס לי.

מדהים איך שהשמחה והעצב נמצאים ביחד על חוט דק כל כך.

כמו הגבול בין גאוניות לטירוף.

ואני בטח נשמעת [או נקראת לצורך העיניין] כמו דיסק שרוט כשאני אומרת "רק כשאני מאבדת דברים אני מסוגלת להעריך עד כמה אהבתי אותם ועד כמה הם היו חשובים לי." אבל זו האמת. וזה נכון.

ולפעמים אני כל כך רוצה להיות מישהי אחרת.

הלוואי שיכולתי להיות טובה יותר.

רע לי שזה הגיע למצב הזה.

הלוואי שלא הייתי אני.

גברת ספארו,

שנה טובה.