אז עבר קצת זמן מהפעם האחרונה שעידכנתי פה..

תכלס , אני לא צכה את הבלוג כדי להגיד את מה שאני חושבת מה שאני מרגישה.

פשוט נקשרתי למקום הזה ברמות שלא יתוארו.

הכל התחיל כאן בכיתה ז'. גאד הייתי טיפשה.

ואז כיתה ח'.

ועכשיו:)

אני שמחה שאני לא צריכה את הבלוג. כי הבני אדם שאיתי עכשיו יותר מדהימים מתמיד.

ואני אוהבת אותכם כל כך!

וכן לפעמים טוב לי, לפעמים רע לי, ולפעמים אני סתם מוזרה..

אבל אני אוהבת את זה.. ואני פשוט בהא. כן. הא.

כי ראיתי את דרכי נעלמת
ביער סבוך, בין קירות חורשים
ובתוך האדמה המדממת
רגלי ננעצות, היכו שורשים

ולרגע יכולתי לשמוע
עלים מלמדים שירתם
ורציתי לעלות גבוה
לפרוח איתם

הכרתי טיפותיו של הגשם
נקוות בתוכי, יורדות מתחתי
והרוח קרה ונואשת
הקפיאה אותי, הכבידה עלי

ולרגע יכולתי לנגוע
בקצה הכאב האפור
ורציתי לעלות גבוה
לראות את האור

אומרים השמיים כחולים מעלינו
מלאים באורות
אולי יום אחד אוכל גם אני לראות
לראות...

ונפלתי לארץ, בשקט
עצמתי עיני, אטמתי ליבי
והרגשתי איך אני מתפרקת
מכל כאבי, מכל בדידותי

ולרגע יכולתי לברוח
כנוצה על כנפה של ציפור
והצלחתי לעלות גבוה
לראות את האור
לראות האור

---

התמונה הזאת מגדירה אותי יותר מידי טוב עכשיו. וזה נחמד דווקא.וזה טוב.