התמודדות תמיד נשמעה לי כמו, לעמוד מול משהו אדיר, משהו כבד, משהו שקשה להביט לו ישר בעיניים.
הופתעתי כשגיליתי שהתמודדות דורשת יותר מרק לעמוד מול ה"פחד". היא דורשת עיכול והשלמה, העברה שלו לחדר אחר בלב, ומאמץ אדיר לחזור או לשלב את הפחד הזה, את ההתמודדות הזו, רגעית או ארוכת טווח, אל תוך חיי היום יום.
יותר הופתעתי לגלות שיש בי כוחות אדירים להתמודדות בצבים שבחיי לא חשבתי שאתקל בהם.
-

מאז ומעולם אני מחפשת את הפינה השקטה שלי, יש לי חדרון ומיטה, ערימת ספרים ולעיתים גם שקט.
הקנאה שלי שלא הצלחתי להשיל ממני, הגעגועים אליך ולמבט שלך, לחיוך שלך ולתחושה המיוחדת הזו שהיית מצליח לתת לי שיש מישהו איתי בכל העולם המטורף הזה. כל אלה, ביחד עם חשיכה לא מוסברת
וטשטוש הזוי של חוויות מהשנתיים האחרונות- אני מרגישה קצת בודדה.
יחד עם השתיקה שמרגיזה גם אותי ויחד עם הכעס והרצון לשלווה כזו, שאני לא בטוחה איך מגיעים אליה בכלל, אני נדלקת בשניות, ממש מרגישה את העיניים בוערות. תשוקה, זעם, שנאה, קנאה, אהבה, געגועים, עצב, אושר, אני מרגישה את הכל לפעמים גם בשניות, הראש לא מפסיק לפעול והרגשות מסתובבים לי כמו ברולטה רוסית, אני מתגעגעת לדברים שמעולם לא היו לי, אני נכספת להגיע למקומות שכבר הייתי בהם אבל הרגש ששלט בי באותו הרגע לא נתן לי להבין שאני שם.
-

הצעקה הנמיכה את קולה, לפעמים היא הופכת ללחישה ולפעמים לדיבור של ממש
אבל הצעקה היא אותה צעקה. היא עדיין רוצה לצעוק את עצמה החוצה, אל העננים האפורים והאוויר שנראה כמו נצבע בצהוב, אל האנשים שאטומים בבועה שלהם כמו שהיא תמיד הייתה.
העשן מכבה אותי לעיתים, ומידי פעם אני מרגישה אותו מכניע משהו בי. כאילו והייתי מוכנה לתת אותו כדי לקבל תחושה עמומה שכזו של שלווה. של תקווה אמיתית.
אני מתעוררת ומנמיכה את הצעקה, שוטפת פנים עייפות עם סימני לילה של ייאוש מהול בזיק של אמונה, ומדליקה סיגריה.
-

הרחקתי לכת. נעמדתי רחוק, הרמתי יד אל המצח כמו בסרטים כשמסתכלים לעבר האופק, והסתכלתי על הדרך שעשיתי. הסתכלתי טוב ושיננתי כל צעד וכל אבן וכל מכשול שבא בדרכי, הסתכלתי והעזתי להרגיש שמץ של גאווה. לראשונה בחיי הרגשתי שהמאמץ שלי מתחיל להשתלם, שהאהבה שלך מגיעה לי, מגיע לי אושר ורוגע וחיוכים אמיתיים. לא להסתכל אחורה ולהתחרט, להסתכל אחורה ולומר שבסדר.
-

הייתי משלימה עם עצמי אם לא הייתי חוזרת לאותן נקודות ציון בחיי. אם לא הייתי מרגישה שאני עושה חושבת רואה מרגישה את אותם הדברים.

.

יש בי חלקים אמיתיים, אבל אין את הדבק
הם קיימים, רק לא מחוברים.
מתעופפים להם בחלל שלי, מתקבצים, מתנגשים מבולבלים
מנסים לדבוק אחד בשני כדי שלא אתפרק
כל חלק רוצה למצוא חלק אחר שיחבור אליו ויחד יצרו רובד אחיד,
משהו שלם וחזק, שיעלים את הפחד ליפול בין החורים.