אני לא יכולה לעצור את ההרגשות האלה. לדעת שאת שם, בשטח האוייב, הרחק ממני. לא עונה להודעות שלי ולא יוצרת קשר. מזה כמה ימים שאת שם, אבל עד היום לא הבנתי את פשר המשמעות של הסכנה השוררת שם. אני דואגת אני מפחדת.
אני מפחדת לאבד אותך. תקראו לי פרנואידית, תקראו לי טיפשה. אבל אני מפחדת, באמת ובתמים מפחדת שקרה לך משהו.
מצחיק לראות איך התפקידים שלנו התחלפו. הלא אני אמורה להחליט יום בהיר אחד, שמחר אני נוסעת לסיני, לשבוע, ככה סתם? הלא את אמורה בתור אימי לשבת בבית ולדאוג? אז לא. עכשיו אני יושבת בבית וחושבת, האם קרה משהו? האם הכול בסדר?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
