ידעתי, הרי זה כל כך מסתדר.. אותו ערב.. כבר לא ערב, כבר לילה.. הוא היה זה שפחד.. אני כבר ויתרתי על הכל והחלטתי להסכים.. זה היה לילה כל כך מושלם.. סוף סוף הייתי איתו.. לא שלי באופן מוחלט אבל שלי.. אותו לילה לא יצא לי מהראש.. אפילו שעברה חצי שנה. הייתי מוכנה לזרוק את זה שהייתי איתו שנה שלמה בשבילו.. והוא.. הוא לא הגיב.. רק חיבק אותי.. כי היה ממש קר.. עשה עצמו יושן.. הרי לא ישן באותו לילה.. ואני הייתי קרובה.. קרובה מידי. רק חיכיתי שיעשה צעד.. אבל הוא לא עשה..חשבתי שישן עד אתמול בערב שהודא לי שלא ישן דקה.. שזכר כל מה שהיה.. חיוך של סיפוק על פניי.. מחייכת לעצמי כך שלא יראה..אחרי אותו ערב דיברתי איתו.. דחה אותי.. אמר שלא מתאים לו כרגע מערכת יחסים.. וחבל.. לא הייתה לו אף אחת מאז.. שיכנעתי את עצמי לשכוח אותו.. ואת הטירוף המוזר שהוא מפיל עליי.. התשוקה המוזרה שכל פעם מושכת אותי אליו.. לא תשוקה מינית.. אך משהו מסויים שתמיד מחזיר אותי במחשבותיי עליו. כבר כמעט שנתיים. הצלחתי להוציאו מהראש במידה מסויימת. זרקתי את ההוא שהיה.. שמנע ממני ללכת עד הסוף כבר בלי לחשוב. מצאתי חדש.. ובאמת שהתאהבתי.. אבל אני חושבת שאותו אחד עדיין לא יצא לי מהראש.
הוא יהיה שלי.. במוקדם או במאוחר.. אז מה שהוא נכווה מאהבות.. אני רוצה להיות זאת שתרפא אותו מהכאב ותראה לו שאהבה כן יכולה להיות דבר נפלא, הלא כן?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
the unforgotten