הייתה לי מוזה, מקווה שתאהבו.
-
סמים, אלכוהול, ניסיון לאונס, דקירות, מכות, ריבים, נסיונות התאבדות.
את כל זה היא עברה.
היא הייתה ילדה כ"כ קטנה, כ"כ רכה בשנים, אבל עם זאת עברה כ"כ הרבה,
הייתה מלאה בחוכמת חיים, בוגרת, ניפלאה.
אבל אף אחד לא ידע זאת.
לכולם הייתה סלידה ממנה, כל אחד שראה אותה ברחוב, עבר לצד השני של המדרכה, כל אחד שראה אותה ריכל עליה.
כולם הכירו אותה ביישוב, היא הייתה מוקד רכילות מספר אחת.
כולם אמרו:"אין תקווה". כל ההורים הרחיקו את הילדים שלהם ממנה, ההורים שלה נחשבו ככישלון בגידול הילדים.
היא הייתה מוקד שינאה, מוקד לגלוג, היא לא היוותה גאווה להוריה כפי שציפו כאשר נולדה.
אפילו הם כבר התייאשו ממנה.
חוץ ממנו, הוא תמיד רצה להכיר אותה מבפנים, לעזור לה, להוציא אותה מכל הבוץ הזה. הוא היחיד.
זהו הסיפור של איב, ילדה מסוממת ומוכה ששמוצאת את עצמה בסיפור אהבה מרגש.
-
זה היה יום רגיל כמו כולם, שמש, אין עננים, הכל זוהר ושמח לכולם. כולם, חוץ ממנה.
"איב תקומי!" אמה צעקה לה מלמטה. איב קמה, לעוד יום שאליו לא רצתה לקום.
שוב פעם ללכת למוסד ההוא, בית ספר. שוב אותם ילדים, שוב אותן ירידות, שוב אותו בכי, בכי בגללם.
היא לא מראה את הכאב שלה, לא. היא שומרת הכל בפנים וכאשר חוזרת הביתה, היא משלימה את הכל בעזרת חתכים עם סכין.
זה עושה לה טוב, זה משחרר אותה.
אמא שלה צעקה שוב "איב!! הכנתי ארוחת בוקר!" אמה צעקה לה שוב מהקומה למטה.
היה לאיב הכל בחיים, בית גדול, הורים מסורים, הכל. אבל היא הרגישה שזה ריק מדי, הכל ריק.
היא ירדה למטה עם פרצוף פוקר, לא מחייכת,לא אומרת בוקר טוב.
אימה תמיד הכחישה, היא התייחסה אליה כאל ילדה רגילה, כאילו כלום לא קרה.
אבל זה היה פצע, בשבילה, בשביל אביה, ופצע בשביל כל המישפחה שלהם.
גם אחותה הקטנה ירדה למטה "בוקר טוב" חייכה לכולם. "בוקר טוב מתוקה" אמא חייכה ונשקה לנעמה.
נעמה, תמיד הייתה המושלמת. מקור הגאווה להורים, היא תמיד קיבלה את הציונים הכי גבוהים, השתתפה בכל ההצגות, וניצחה בכל התחרויות.
המורים אהבו את נעמה, ונעמה אהבה את כל מה שעשתה.
תמיד היה על פניה חיוך מתנשא, כך תמיד היה נדמה לאיב. היא לא אהבה אותה, למרות שהייתה אחותה.
לאיב לא היו שום רגשות בלב. שום דבר, חוץ משינאה. היא שנאה, היא שנאה את כל מי שירד עליה, שהעליב אותה, שפגע בה, היא שנאה את זה שניסה לאנוס אותה.
לאהוב? היא לא ידעה מה זה. תמיד הייתה קוראת ספרים על אהבה, ולא הבינה את הרגש הזה. אהבה (?)
תמיד הייתה רואה את המילה הקסומה הזאת, זה היה רחוק ממנה, זה היה לא בשבילה.
כאילו שהיא יותר מדי שפלה, יותר מדי נמוכה בשביל אהבה.
היא הייתה כאדם מת בתוך גוף של ילדה קטנה. בשביל חייה לא הייתה משמעות, לא היה מוצא.
היא ספגה כ"כ הרבה בחיים, אף אחד כבר לא יכל להבין אותה. היא רצתה למות. כל בוקר, בוקר.. היא הייתה קמה ומצפה שתמות במשך היום.
שמישהו כבר ירצח אותה.
כל לילה שהלכה לישון, התפללה לכך שתמות מתוך שינה.
להתאבד כבר לא היה לה כוח, כל כך הרבה ניסיונות. כדורי שינה, קפיצה מגג, חתיכת ורידים. ניסתה הכל. שום דבר,
כבר לא היה לה את הכוח הנפשי הזה, אחרי שהביאו לה פסיכולוגית, אישפזו אותה, שמו לה מצלמות בחדר, עקבו אחריה.
שום רגע פרטי לבד, כבר לא יכלה אפילו לנסות להתאבד. תמיד תיכננה, ביומנים שבה רשמה, לקחה הפסיכולוגית.
היא שנאה אותה, הפסיכולוגית גרמה לה רע מאשר טוב. כל יום הייתה בוכה, עד שכבר התרגלה לזה. היא הפסיקה לנסות, היא הפסיקה לבכות, הייתה מתה מבפנים.
שום משמעות לחייה, שום מוצא.
"אני לא רעבה" אמרה איב במבט חסר משמעות, עינייה כבו. "נו, איב, תאכלי משהו. ארוחת הבוקר היא הכי חשובה ביום!" ניסתה לשכנע אותה אימה, אך ידעה שזה לא יצליח, שאין סיכוי. כל בוקר אותה שיחה. לאימה כבר לא היה אכפת. "לא, תודה" אמרה איב ועלתה למעלה להתארגן לבית הספר.היא לבשה חולצת בה"ס קצרה ומעל זה סווצ'רט, בשביל לא יראו את החתכים, למרות שהיה חם.
לבשה מכנס צמוד, הייתה כ"כ רזה. "אני עוד יהיה אנורקסית בסופו של דבר" מילמלה בשפתיים יבשות, טיפת ההומור והציניות עדיין נישארה בה.
היא הסתרקה קצת, לא התירה את כל הקשרים ועשתה צמה, כמו תמיד. היה לה שיער בלונדיני ארוך וחלק, יפיפה.
לפני כל המיקרים, היא הייתה שוברת לבבות לא קטנה. כולם התאהבו בה. היו לה עיניים כחולות, ריסים עגולים וגדולים, אף קטן ויפה, ושיער. אח, השיער.
היא הייתה ילדה הרפתקאנית כשהייתה קטנה, ילדה מצחיקה, חכמה, יפה.
היא שבתה את לב כל ההורים, כולם היו בטוחים שתהיה זמרת. היא אהבה לשיר, זו הייתה האהבה הגדולה שלה. היא תמיד שרה. ולא הפסיקה לשיר עד עכשיו, בשקט, כשאף אחד לא שומע.
זה עשה לה טוב. כותבת שירים, ושרה אותם.
היא אף פעם לא העריכה את מה שיש לה, את הבית, את ההורים, את היותה ילד מקסימה ויפייפה, ואת קולה היפה. תמיד חשבה שמשהו לא מספיק.
איב יצאה מהבית, היא לא לקחה סנדוויץ', כבר לא היה לה כוח לאכול.
היא התקדמה לבית הספר בצעדים איטיים, עברו כמה ילדים קטנים לידה. 'כמה שהייתי רוצה לחזור לתקופה ההיא' חשבה לעצמה.
בכניסה לבית ספר שוב אותו שומר, אותם ילדים, אותם מורים. השומר בירך את כל התלמידים שנכנסו בבוקר טוב, אך כאשר איב נכנסה הוא לא התייחס.
היא ניכנסה לבית ספר, הכניסה הייתה מוקפת בספסלים שעליהם ישבו כל הילדים, היא הרגישה שכל העיניים ננעצות בה.
לפתע הרגישה משהו פוגע בראשה. היא שמעה ציחקוקים וכמה ילדים אמרו "איב המוכה".
היא הסתובבה לראות מי זרק עליה ומה, וראתה את מלך השכבה שלהם, ניק, מכדרר.
'עוד פעם הוא..' חשבה לעצמה. הוא הסתובב אליה ואמר...
-
עד כאן. (:
מקווה שתגיבו!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זה עוד לא הסוף- סיפור בהמשכים
