כולם נחכו שם.

בעודם מתבוננים סביב סביב,

הם מעקלים את גודל האירוע שבגללו הם כאן.

כולם רטובים, לא מהגשם, לא מקפור השלכת הנחכה שם באותו יום,

מדמעות. גלי דמעות זלגו לכולם,

הם הבינו שזה נגמר, אין יותר.

הם תמכו אחד בשני אך זה לא עזר.

הספינה טבעה כבר. ואיתה כל החלומות של הנספים.

כל החלומות, התקוות שלהם לעתיד.

הכל נמחק. או לייתר דיוק תבע.

תבע באוקינוס העצום, מלא חיות הים, מלא אויבי הפחד.

אך גם מלא יופי, תכול ונוי.

חבל שאדם צריך להתפוגג חיו לגמרי מסיבה זו.

אך לשם כך כולם הגיעו למקום ההלוויה של אותו אחד.

מקום שהפך בין רגע חיים שלמים ללא מעצורים.

לשם כך, כולם התאדחו שנית.

עלו על ספינה , והפליגו לאוקיינוס.

כולם היו מאושרים לעלות את ספינה ולשוט באותה הדרך,

בה הפליגו אהובם, שנספו בעקבות התנפצות גלי כפור ורוח עזים.

הכל היה ברור, הם ראו את גודל הים, את יופיו המרהיב והמהפנט.

לפתע ממזרח , אחת הנשים הבחינה ברוח קור שעברה ליד אפה.

היא ניגשה להגה הספינה, סיבבה אותו.

במטרה לחזור בשלום הביתה. הם הפליגו , הם היו רחוקים מן יבשת ביתם.

הם מיהרו . הם ידעו שאם לא ימהרו יותר, גורלם יהיה כשל אהובם.

צרחות, זעמות, גיחות ושלל צווחות נפצו מאותה ספינה דקות ספורות לאחר מכן.

הם הבינו שסופם קרב,

אחד האנשים שהיו שם,

תפס פיקוד. החל לחלק הוראות. עבדו עבודת צוות. הם ניצלו ממכת הגל שעקב אחריהם.

הם הבחינו לפתע בציפורים המתרחקות מהכיוון שהם שטים עליו..

הם שטו מספר מטרים וראו בעצמם, גל עצום וענק מלא רוע לב וחוסר נגישות

שוב, המנגינה המוכרת של צרחות, יללות, בכי נשמע.

לאחר מספר דקות, כולם היו מאושרים,

מכיוון והם היו עם אהובם. בגן העדן.

פוסט ראשון, בהצלחה ?