שוב, נשברת מחדש.
כנראה שהם צדקו.
הם באמת יכולים להחשיב אותי כבובה על חוט.
פורים היה מעפן.
וגם הפורימון היה חרא כי גנבו לי את הפלא.
החיים שלי בזמן האחרון מתרכזים בספרי לימוד,
ואני לא מוצאת זמן אפילו לנשום.
אני מוותרת על פעולות ועל דברים שהרבה יותר חשובים לי,
רק בגלל כל החרא שאני אוכלת מהבצפר המסריח שלי.
ונמאס, באמת שנמאס לי.
הרבה זמן לא היה לי רע כלכך.
בשני שלישי יש טיול שנתי ואנחנו ישנים בדימונה.
מסיבה בערב לא תהיה.
למה תמיד בסוף הכל נהרס?
אני אפילו כבר לא מחכה לים אל ים.
אני גורמת לעצמי לשנוא הכל ולא לתלהב משום דבר.
אפשר להגיד שזו תקופה,
אבל תקופה היא רק פרק זמן, ואני מרגישה ככה כל החיים.
תמונה מפורים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
