"!Mia dentoj estas verdaj" |
| 6/2009
מחשבות
זה קצת עצוב שעצם הגילוי שלמישהו ממש חמוד שהכרתי אתמול יש חברה הציל אותי מלהתנהג בפתטיות מוחלטת לידו. [העיקר, סיון, שכשאני אומרת לך שמישהו שאת מכירה הוא ממש חמוד, הרעיון הוא להגיד לי ישר, לא אחרי שעתיים.]
היה הקונצרט האחרון, וסיון כמעט בכתה [או באמת בכתה] מזה שלא יהיו לנו יותר, וסיימנו לימודים [כמעט], והיא שרה את מחרוזת ה"לא יכול להיות שסיון לא תשיר בקונצרט סיום" וכולם חשבו שזה לא לעניין [היי, את יודעת שזה נכון], והשיר שחיים כתב על בסיס I will survive היה מאוד משעשע. ועד עכשיו לא ירד לי העפרון, כי אין לי פה מסיר איפור, ובכלל אני לא ממש טובה עם כל השטויות האלה של איפור.
הסתכלתי היום בצילומים של קונצרט פיתוח קול של לפני שנה, ופתאום אני מתחילה לראות מה הוא ראה בי אז. במיוחד ממעמקי האומללות שהייתי בהם והייתי משוכנעת שכולם רואים. איך הצלחתי להסתיר את זה?
שיט, אני לא מאמינה שרק עכשיו חשבתי על זה. כשראיתי את זה חשבתי שדווקא כן יש לי חיוך יפה, פשוט אי אפשר לתפוס אותו כמו שצריך במצלמה [אחת המחמאות הכי גדולות שעודד נתן לי, באופן מוזר, היא שאני הבנאדם הראשון שהוא יכול להעיד עליו שהוא באמת לא פוטוגני].
היה איזשהו תהליך מוזר של התבגרות שעבר עלי לפני שהתחלתי לאהוב את עצמי. אחרי מה שקרה בשנה שעברה שנאתי כל חלק והיבט שלי. גם את הגוף שלי, אפילו שיש לי דימוי גוף בריא לחלוטין [אחד הדברים הספורים שלא דפוקים אצלי נפשית], שנאתי אותו כי הוא עזר לי להיות יצור מאוס ומגעיל [בראשה של ילדה דכאונית בת 16]. וזה מעניין. אולי הייתי צריכה לחכות לרגע שבו אני אפסיק לקלל את עצמי על כל צעד וצעד שאני עושה, אפילו אם הם מוצדקים. ברגע שבו הבנתי שלכל דבר יש אלף צדדים ואני לא יכולה להיות כלואה בגישה של אדם אחד שאני סומכת עליו יותר מכל. אני לא יכולה להסכים עם כולם, למרות שהייתי רוצה, ואני לא יכולה לאהוב את כולם, ואני לא יכולה לרצות את כולם ולגרום להם לאהוב אותי. תמיד יהיה האחד שאני לא אסתדר איתו, וזה בסדר, כל עוד אני מבינה שאני לא חייבת [ואני לא מדברת על חוסר השייכות שלי לביה"ס, לתחושת הזרות הבלתי רגילה שהוא משרה עליי. את זה למדתי לקבל במקביל]. אני לא זוכרת למי עמדתי להגיד את זה [כי דיברתי על הנושא הספציפי הזה עם המון אנשים], אבל הייתה לי הרגשה כאילו כולם מנסים להסית אותי אחד נגד השני, בדיוק מהסיבה שלא הייתי שייכת לחבורה מסויימת אחת. ואני התאמצתי כל כך להיאבק בתחושה הזאת ובאנשים האלה. במיוחד בקהילת החנונים, בה הכל כל כך שחור ולבן לפעמים- החברות עם אדם ציני, מריר, אנטיפת וגועלי גרמה לי להבין שאי אפשר לשנוא בנאדם שלא עשה שום דבר שגרם לו לשנוא אותך. במיוחד אם אתה לא ממש מכיר אותו. אז בסדר, נ.פ. [לדוגמא] מתחיל עם כולן והוא לא מצחיק לפעמים, ולא הייתי רוצה לבלות את כל החיים שלי כשהוא בקרבתי, אבל הוא לא נתעב. הוא אפילו די חביב. אין כמעט אדם שהייתי רוצה לבלות את כל החיים שלי כשהוא בקרבתי. מכולם נמאס לי בסופו של דבר [היה מגניב לשוחח על הנושא הזה עם ליהי, שמסתבר שיש לנו כל כך הרבה במשותף]. הנקודה היא שאני לא חייבת לשנוא משהו או מישהו רק כי חבר או חברה טובים מאוד שלי [או חס וחלילה, אחותי] שונאים אותם.
וזאת אחת הפעמים הראשונות שאני לא חושבת "כמה מוזר" על דברים שאמרתי או חשבתי או הרגשתי.
ובא לי תל אביב, אבל אין לי כסף.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ברווז בצנצנת