אני כבר כמה זמן מכניסה את עצמי לפאניקה קלה עם המחשבה של "אולי אני אסגור?"

אז, מחשבות מהטיול במחברת הכחולה.

   קראתי כתבה על מישהי שמנהלת את קולנוע 'לב', והיא דיברה על החוויה של לראות סרט בקולנוע, ולרגע קטן היה לי כאב חד כזה בלב, של, גם אני רוצה את זה, גם לי מתחשק לשבת עם מישהו [אולי איתך] בחושך ולהתמסר לשקט הנפשי הזה. אוף.

   "תקני דברים. כי לקנות דברים זה חשוב. כאלה שאין בארץ! כמו מארס כפול כזה עם קרם אגוזים באמצע וכאלה, או חולצות עם מחשוף שכתוב עליהן 'אל תסתכל לי על המחשוף', או סקיטלס. אל תשלבי בין שניהם. כי אני לא חושב שחולצה שכתוב עליה 'אל תסתכל לי על המארס הכפול כזה עם קרם אגוזים באמצע וכאלה' זה שנון במיוחד."

אני לא מאמינה שמישהו גורם לי לחייך ככה ממשהו כל כך מטופש. אסור לי להחליט החלטות פזיזות מדי.

   "מי זה היה?"

"זה היה רוני, הוא רצה להפרד ממנה... שוב."

   יכול להיות שאני לא אובייקטיבית, אבל נדמה לי שהוא סתם מתבכיין. כלומר, אני לא מפקפקת בזה שכואבות לו הרגליים, גם לי כואבות הרגליים, אבל אולי אם בכל פעם שעצרנו הוא לא היה דופק בכוונה תחילה את כל הגפיים שלו בדברים, לא היה כואב לו.

   מוכר הכרטיסים ביקש zipcode, וכשענבר אמרה שאנחנו לא מכאן, הוא שאל מאיפה. כשהיא ענתה נפלט לו מהפה "Awesome" והוא התחיל להתעניין והכל, מעניין אם עוד כמה שנים ישראלים יהיו באמת משהו כזה מיוחד שישימו אותנו בתערוכות ויגידו "איזה מגניב!"

   היא תמיד מתעצבנת דווקא עליי. מעדתי במעבר החציה ונפלתי עליה בטעות והיא התחילה לצרוח עליי כאילו מינימום זרקתי עליה את גלעד שליט. נמאס לי מהקוטביות הזאת שאני לא יודעת אף פעם באיזה מצב רוח היא תהיה. זה תמיד משתנה בכזאת פתאומיות וקיצוניות לא צפויות.

   Oh simple things, where have you gone?

אני נזכרת בשביעות הרצון החמימה שפשטה בי כשהוא גילה שהמילים שהוא נהג לשיר לי כל כך הרבה פעמים הן שגויות. שום סימפתיה בשבילך.

   אני לא מסוגלת לאחל לאף אחד שיאהב אותי כמו שאני אהבתי אותו. זאת אהבה מכאיבה, חסרת בטחון, שגורמת לך להרגיש כל כך פחוּת וחסר משמעות. אהבה שאומרת לך, מי אתה, איזה זכות יש לך בכלל לחשוב דברים רעים על מי שאתה אוהב. איך אתה מעז בכלל להעלות בדעתך את דברי הכפירה האלה? כאילו שלהיות ריאליסטית ולא למחוק את הפגמים של בנאדם רק כי אני אוהבת אותו זה פשע שימות בל יעבור. אני חושבת שעד כמה שזה קטנוני וקר ומחושב ואני מצדי לחשוב ככה, להיות עיוורת למשהו רק בגלל מה שאני חושבת לפני [דעות קדומות כלומר] זה דבר נוראי.

   כל כך כאב לי להזהות עם זה. אני כל הזמן רוצה להגיד- לא, זה לא היה ככה!

   אני שונאת להאשים אותו, כי הוא בכל מקרה שונא אותי עכשיו בלי לדעת מה הסיבה להפרדות שלנו. אבל, זה היה הרי הגורם העיקרי שלי, לא? לא הרגשתי בנוח עם ההמחשה של האהבה שלו אליי על הגוף שלי. [ועכשיו אני מרגישה רע שאני כותבת את זה, כי אולי מישהו יציץ.]

   אז ישבתי שם ועניתי תשובות קצרות עד שבכיתי ובמוח שלי המנטרה "הוא לא צודק, אסור לך להשתכנע ממנו", ולא הצלחתי לגרום לו להבין, במצב הקטטוני, הקורבני שלי, מה הבעיה ולמה אי אפשר לפתור אותה.

   ועכשיו אני לא מסוגלת אפילו לחשוב על לנשק מישהו, כי זה ירגיש כאילו הוא שוב פולש לכל מובן שלי.

   מה אם היו לי דעות ותחומי עניין אחרים? מה אם הייתי מתעניינת בבגדים ו... מה עוד מעניין בנות נורמליות?

   פשוט לא פגשתי אף אדם בחיים שלי שהסתכלתי עליו ואמרתי, "היי, אני רוצה לשכב איתו."

   פעם אחרונה לא הצלחתי להעמיד פנים שאני מישהי שאני לא. להשתנות אני לא יכולה בכלל.

   קצת עצוב לי על סיון, כי אני לא יודעת מה היא חושבת עליי עכשיו, מה אני חושבת עליה. אולי היא משכנעת את עצמה שעדיף לה בלעדיי, שממילא לא הייתי חברה טובה. אולי גם אני.

   "ושניצל עם חזיה?"
"איכס!"
"מה, זה חזה עוף."

   המחשבות שלי אמרו לי, לא מגיע לך מישהו שידאג לך ויאהב אותך וירצה שיהיה לך טוב, אחרי כל מה שעשית, כל מה שרצית לעשות. כל מה שחשבת שהלוואי שיכולת לעשות. דברים רעים, מזיקים. או דברים טובים שאחריהם לא תוכלי להמנע מלעשות דברים רעים. במשך חודש התהלכתי כמו מתה, מחכה לגאולה מעצמי. מקווה שתסלח לי, שתגרום לי להרגיש טוב עם עצמי. ולרגע אחד, אחרי כל הקשיים האלה, זה כמעט קרה. אני לא יודעת מי אתה עכשיו, מי היית אז. לרגעים אני משכנעת את עצמי שהיית נחמד רק כשרצית [ושלרוב לא רצית], ואיך בנאדם כזה יכול להיות טוב? אבל אז אני חושבת שאתה לא יכול להיות אדם רע. איך זה ייתכן בכלל. הלוואי שיכולתי לדעת עלייך משהו בוודאות.

   ולאט לאט, ניסית להיאחז בשאריות של מה שהייתי, בנשל הנחש של מי שפגשת לפני שנתיים וחצי, לימור של פעם, שלא מבינה למה גברים שואלים אותה בת כמה היא ואיך אפשר לרצות אותה. לא הייתי היא. פתאום התחלתי להבין מי אני, ואתה נבהלת שאתה לא צודק, שאתה לא מכיר אותי כמו שחשבת, כמו שחשבתי לרגע שאני מכירה אותך. ונגעת בי כאילו ניסית להוכיח שאני עדיין שם, עדיין שלך. ושנאתי להיות שלך. כי זה הפך את מי שהייתי לזניח, חסר משמעות, לא רלוונטי ביחס לכמה שאהבת אותי. אני לא מאחלת לאף אחד שיאהב כמו שאהבתי אותך. הרגשתי כמו במירוץ, מנסה להשיג אותך, לגרום לך להאמין באהבה שלי. ושום דבר לא התאים, אף חלק לא נכנס למקום. והפסדתי במירוץ. הרגשתי כמו אמא שצריכה לומר לילד שלה בפעם הראשונה שכולם צריכים למות.

   התחלתי להתפלל שלא הייתי פוגשת אותך. שאלת אם לא חבל. אמרתי שכן, חבל לי. אבל לא מספיק כדי לחזור אלייך רק כי עצוב לי שפגעתי בך. אמרת את כל המילים ששנאתי, אז, בפעם האחרונה שפגשתי אותך בפארק, אם עוד כמה חודשים נחזור להיות ביחד לא תרגישי תחושת החמצה? אני לא רוצה שנרגיש שהפסדנו משהו. ואני בכיתי, ואתה חיבקת אותי, ורציתי לצרוח, אל תיגע בי, אף פעם בחיים שלך אל תיגע בי יותר. וזזתי מהחיבוק שלך, וצחקת בזעזוע. מולך לא יכולתי להתנהג אחרת מאשר כמו קורבן. כל אינסטינקט בריא בגוף שלי כבה ברגע שהושטת לי את הממחטה הראשונה. ואני בכיתי מתסכול, מצער, מכעס על שאתה לא מבין. אתה באמת לא מבין ואף פעם לא תבין. זה משהו שאי אפשר לתפוס.

   וייחלתי שתבין שאני לא זאת שצריכה לתקן את הלב השבור שלך, שזה לא התפקיד שלי ואף פעם לא יהיה. ואתה לא הבנת, או שאולי הבנת, ורצית לוודא שאתה מוציא ממני כל טיפת חיים לפני שאתה מתנתק. והכאבת לי כי רצית להכאיב לי. ולא תוכל לעולם להבין למה לא סיפרתי לך.

   אני עדיין זוכרת אותך. זה פשוט לא מפריע לי כמו קודם. [אני מקווה, כל כך מקווה שזה לא שכנוע עצמי עכשיו. הלוואי שאני באמת צודקת.]

ואני מרגישה שאולי אני לא רוצה אותך פשוט כי זה קל מדי לרצות אותך כשאני לא צריכה לעשות שום מאמץ [נסיון כל כך מכאיב לכפר על זה שכנראה אני רוצה אותך כי כל כך קל לרצות אותך כשאני לא צריכה לעשות שום מאמץ]. אוף. אם לפחות היית עושה משהו כדי להקל עליי, נעשה פחות מקסים לפתע, אומר משהו שיפגע בי. אבל אתה כמו ילד קטן שפוחד לעשות משהו נורא ואומר לי שהתגעגעת אליי כשלא הייתי. זה פשוט קל מדי.

אני כמעט שונאת את עצמי על המשחקים שאני משחקת כדי לדחות את מועד ההחלטה בעוד קצת.

כנראה שלא ניפגש בסוף, כי אני אני. וסביר להניח שזה מה שיותר טוב לך.