"יוּ, הביאו לנו אוטובוס בלתי נראה!"

בשעה עשר ביום שבת ה-13 [לאחר ששולה ונחמה התמקמו היטב בביתי הקט, ולאחר שהצלחתי לשכנע את אמא'לה שאני אורזת פה ארוחת בוקר וצהריים, ולא פאקינג מנות קרב לגדוד שלם לשבוע] יצאנו במכונית [הקטה] של אמא למועדון. התיקים היו ממש כבדים. אבל ממש. סידרנו את מה שצריך היה לסדר [לי וליטל, ז'ניקיות, אבל לא נחותות מדי, הצטרפו לחדר שלנו] ואז הגיע תור ההרצאה.

אוי. ואבוי. בריבוע. במשך שעתיים שלמות ישבנו וכאילו הקשבנו [תתכוננו למילה הזאת הרבה בפוסט הזה, כל הנסיעה הייתה וונאבי לגמרי] למה שהמבוגרים אמרו לנו. שעתיים. פאקינג שעתיים שלמות.

היינו צריכים ללכת עד המרכז המסחרי [כחצי קילומטר] עם התיקים על הכתפיים והכל, כי לאוטובוסים לא היה נאה להגיע למקום נורמלי. חע. זאת בדיחה, אני אומרת לכם.

לפחות תפסנו מקום טוב.

אבל כואבות לי הכתפיים.

כן, עדיין.

[ארג, תעשו כאילו אין כאן כלום. אין לי כח לעדכן, וגם לא למחוק, בסדר?]