במשך כשלוש שעות לפני שהלכתי לישון ביום שלפני הטיול, חיפשתי בקבוקים. לא. בקבוקים היו לי- פקקים זה מה שהיה חסר.

מדהים כמה בקבוקים יכולים להסתובב בבית הזה, ואף לא פקק אחד!

-

בבוקר, כשעברתי בדרך לתחנה ברחוב שלי, הסתכלתי על אחד הבתים. בחצר. הייתה. ערימת. אדמה.

ככה <-> גדולה.

אעאעאעאע! אומאגאד, הם חופרים קבר!

-

נדב הוא אידיוט אטומי, להלן:

"לימור ורובין חברים."

"לא, הם לא."

"כן, הם כן."

"לא, הם לא. חוץ מזה, ללימור יש חבר."

*gasp* "באימש'ך."

[כך ש, בקיצור, השכבה שלי עשתה לי חקירת שב"כ צולבת, או משהו. איכ.]

-

"אה, את מתקשרת לחבר שלך?" "היי, אמא."

-

*מדברת עם אבא*

*נדב ורובין פורצים בסערה*

רובין: "לימור, הולכים לקומזיץ."

אני, לאבא: "טוב, לא משנה, אני אדבר איתך אח"כ, עושים קומזיץ."

אבא: *עושה קולות*

אני: "נו, אל תהיה עצוב..."

נדב: *lip sings* "איתמר?"

אני: *lip sings* "אבא."

גיח. זה מצחיק! תצחקו, אני שנונה, וכאלה! אעאעאע!

-

אויה, הטיול הזה הסית אותי מנטיות ההתבטטות שלי.

זבל.

-

לימור מתגעגעת לכולכם :( [במיוחד אליך, המ.]

עכשיו טוב יותר.

ממפף. מבחר האוטובוסים מהכפר הוא עלוב להפליא. [ארבעה ביום, וזה עוד רק ביום חול, כן?]