התעוררתי בשעה פאקינ' שבע בבוקר [לפחות הצלחתי לרשום חלום P:], כדי שאני אוכל לעלות על אוטובוס בשמונה, ולנסוע בתשע לת"א. כבר רע. במשך כל הנסיעה [שהייתה משעשעת מוי], מחשבתי נדדה בין המוזיקה והוויכוחים של רובין ורובין-אבא, הצפצופים המעצבנים של הטלפון עם הSMSים, ו"אויגאד, אני רואה את הברווז היום!".

מרובין נפרדתי כבר בעזריאלי, וחיכיתי לנוגה, שתגיע סוף סוף מהרכבת [גאש, עוד שעה? מאיפה נסעת, מאילת?], ואז שמנו פעמינו אל הסינמטק. רק שמה, לא ידענו איך מגיעים, אז שאלנו נהג מונית נחמד, שמסר לנו הוראות מבלבלות ביותר, משהו שקשור לרמזורים [בסוף לקחנו מונית, כמובן]. אל הסינמטק יצאנו, וחיפשנו את אפי ועומר, שמכרו סטיקרים [קניתי שניים] לקומיקס שלהם. או משהו כזה. פגשתי את יובל [הרי, גרינפיס], איתמר [אחד עם גשר] וטל עם המשקפיים [מתנדב בסטארבייס או משהו, נוגה חשבה שהוא חמוד], ואחרי מעט זמן נכנסנו פנימה למזגן.

יובל ועומר חלקו באייס-קפה גדוש סוכר [אני טענתי שרק בגלל זה הוא טעים], ואני לקחתי מקל קינמון מאיזה קופסא ואכלתי אותו. אחרי כמה זמן שהשתעממתי והחלטתי לנגן בחליל על המדרגות [וכל שאר האחרים התעלמו ממני בהפגנתיות, כמובן, ואח"כ הכחישו שהתעלמו]. בסופו של דבר החזרתי אותו לקופסא באכזבה, והמשכתי להשתעמם. בשלב מסוים, הרמתי את עיניי וקראתי, "ברווז? ברווז! אע!" ורצתי לחבק אותו [he is so making me to want to squize him] חזק. אם התגעגעתי אליו כ"כ אחרי לכל היותר שבוע וחצי בלעדיו, אני לא יודעת מה אני הולכת לעשות במשך חודש וחצי עכשיו. גאש. בכל מקרה, בחזרה לסיפורינו.

בסופו של דבר, אחרי הרבה נדנודים מייגעים ביותר, נגררנו ע"י נוגה למקום עם בייגלס. היא אכלה, וזרקה זיתים על אנשים. ושקיות של סוכרזית. גאש. אני והברווז ניסינו לעצור אותה, אך ללא הואיל. היא גם ממש כבדה [נמחצתי, אכן]. בכל מקרה, חיכינו עד שטל הפארש יגיע ויציל את המצב [מיותר לציין שהוא לא עזר בכלל], ואח"כ הכרחנו את נוגה לצאת מהמקום, אחרי נזיפות רבות מהמנקות [הזוי]. אז חזרנו לסינמטק, וחיפשנו מקום לשבת [עלינו כמה קומות, ואחרי שלא מצאנו, ירדנו כמה], ולבסוף התיישבנו ושיחקנו "מאו". אוקיי, אסור לי להגיד שום דבר על המשחק הזה, חוץ מזה שהוא ממש זדוני ומרושע. אבל ממש.

בכל מקרה, נגה מצאה לה איזה בחור להתמרח עליו [שלא היה שם בכלל, אז היא התמרחה על הפלאפון שלה או משהו כזה], ואנחנו שיחקנו שקר. היו יותר עשרים ממה שצריך, כמו שאמרתי, והצחוקים לא פסקו [במיוחד בגלל שהיינו במצב כפית רציני]. יצאנו שוב החוצה [גאש ><], ואני והברווז ניסינו להתחמק מנוגה, ע"י זה שאיבדנו אותה [זה לא עבד], ולנסות לשבת איפשהו ["not comfortable, very uncomfortable..."]. רובין הופיע, וניסינו משחק קצר של "אני" [מטופש למדי, ואינני הולכת להסבירו], אבל אחרי איזה דקה כולם השתעממו, ו-וויתרנו. נוגה הרגישה ממש נטושה [ובצדק- נטשנו אותה], והחליטה שצריך ללכת לעזריאלי [שעה לפני הרכבת!], ולמצוא מונית או משהו. אחרי הרבה שכנועים, היא הצליחה להקים אותנו, וחשנו [את עצמנו] למצוא לנו מונית ולהגיע. כמובן שהרכבת הייתה בדיוק שלוש דקות אחרי שהגענו, מה שאמר שהייתי צריכה לקנות את הכרטיס ומיד לרדת למטה.

בעודי מנופפת לטל ולברווז, מסתובבת כדי לא להיתקע בדלת, עיקמתי את פני בעצב וחזרתי הביתה.

ויש לי רק משהו אחד להגיד לכם על זה.

ווה.