המחסום הפסיכולוגי ואני.

נעים מאוד, זה מר מחסום פסיכולוגי. אני מכירה אותו כמו כף ידי. זה מאוד נחמד, אני יודעת בדיוק איפה אני צריכה לעצור במה שאני חושפת מעצמי לפני שהעיניים שלי מתחילות לדמוע, והגרון נחנק. זה לא קורה לי כשאני מדברת על נושאים של יומיום, כמו, למשל, מגבות נייר. אם אני מדברת על מה שאני מרגישה, באמת, או כשמלחיצים אותי מאוד, זה מתחיל. וזה מציק. אני רוצה להיפטר מזה. אחרי שנים של דיכוי רגשות, אני מנסה כמה שפחות להשאיר בפנים את הרגשות המחורבנים שלי.

אולי זה יפסק מתישהו. אני מקווה.

הבנאדם היחיד שמבין את הקטע הזה הוא רובין. דיברנו בפארק ביום ראשון, על למה הוא מעצבן. באיזשהו שלב מתחילים לזהות מתי זה מתחיל [בדיוק אחרי שאני אומרת, "יש לי מין איזה משהו שכשאני מתחילה לדבר על... שניה,"], והסברתי את כל העניין. זה לקח יותר דמעות ועצירות ממה שהייתם חושבים. אני אוהבת להסתכל על הכוכבים כשהטמפרטורה נמוכה יחסית.

העיניים שלי יבשות עכשיו. אין מה שיעצור אותי מלכתוב את זה.

אני שונאת להיחשף בפני אנשים שלא אכפת להם ממני. זה מגעיל אותי, ממש.

לפעמים אני רוצה לכתוב את מרגישה, אבל אני מפחדת שאני אתחיל לבכות, ואמא שלי תיכנס באמצע, ושוב תשאל מה קרה, ואם "את עצובה?". אז אני לא עושה את זה בדרך כלל.

העצבים שלי כבר מרוטים טוב טוב by now. אם רוני לא יפול כשניפגש, אני אהיה מאוד מופתעת [אם כי, הזהרתי אותו]. אני ממש כבר לא יכולה לחכות. יש לי בראש אלפי תמונות של עצמי קופצת עליו. זה מפחיד.