היה לי פה פוסט ע-נ-ק-י, ובגלל שלא הצלחתי לשמור אותו פה, שמרתי אותו בתפוז. אבל מה? בלוגי הקט בתפוז החליט שלא נאה לו לשמור על פוסט ישראי, ומחק אותו. זונה זונה זונה.

וחוץ מזה, הטאבלט החדש שקיבלתי [טאבלט!!!11אחד לא עובד על המחשב של אמא]. ככה, שאני אוכל להשתמש בו פעם בשבועיים מקסימום. כס.

אולי אח"כ אני אטרח לשחזר את המגהפוסט העצבני. כסכסכס.

חשבתי שאני אצטרך לשחזר, אבל הסתדרתי. Thus-

מגה פוסט עצבני [אבל הוא מעדיף שיקראו לו "בהלחסה"].

"המצלמה שלי מגמגמת- `ב... ב... ב... פלאש!`."

[זה עדיין מצחיק אותנו מדי פעם.]

ביום רביעי, כשחזרתי מהבצפר, רובין התקשר אלי. הוא אמר שיכול להיות שהוא בא, ואם אני רוצה להצטרף אליו. אמרתי שלא ממש, וניתקנו. כשעה וחצי אחרי זה, אמא שלי באה אלי.

"הזמנתי כמה מהחברים שלך, רציתי לראות אם את רוצה להזמין עוד כמה." מסתבר שהיא הרסה להם את ההפתעה, והיא התגוננה ב"לא רציתי לעשות לך התקף לב". חע, אין לך מושג כמה דברים כאלה לא עושים לי התקפים. מה-זה אין לך.

אז רובין, שולה, שיר, ירדן פ., גפן וליהיא באו אליי, ואכלנו את המאפינס ששיר הביאה, ואז פיצה ממעלות, ואז עוגה. היא לא ממש הייתה טעימה, העוגה. נוטוב. גם הסתובבנו המון על הדשא [זה טיפה ממסטל], ודיברנו בשפת הב` לגֹלם. זה ממש הצחיק אותנו, בגלל שהוא לא הבין שומדבר חוץ מאת הקללות [כמו אנשים שלומדים רוסית, קודם כל הם לומדים לזהות את הקללות]. אח"כ רק שיר, שולה, ירדן ורובין נשארו [נראה לי], וסיפרנו כל מיני חידות [רובין פתר את שלי במהירות מדהימה ממש], ואז כולם הלכו, ונשארתי אדינוקי. הייתי צריכה לארגן את התיק.

ביום חמישי קמתי, ויצאתי לבצפר. הגעתי בדיוק חצי דקה לפני שהאוטובוס נכנס לתחנה. מזל של מתחילים [עאלק, אני בתחנה הזאת כבר שלוש שנים]. כשעליתי עליו, התיישבתי ליד תהל והבלונים [חמודה ^^], וכשיצאנו, כולם אמרו לי מזלטוב, גם אנשים שלא הכרתי/הכירו אותי. אחרי זה במשך כל היום אנשים שאלו אם יש לי יומולדת. גפן הביאה לי ולשולה [יש לה יומולדת יום אחרי] ברכות חמודות מודפסות [בנפרד, כמובן]. היה כיף. במגמה צביקה שמע שיש לי יומולדת [ארג], ומסר לענבר ד"ש [מרגיז], מה שגרם לי יותר ויותר להרגיש כמו אחות של. בשיעור הבא, יוסי שמע אנשים ששרים לי היום יומולדת [כדי להביך אותי, כמובן], והלך לפסנתר והתחיל לנגן [כדי להביך אותי, כמובן]. יצאתי מהכתה עד שהם סיימו ["סיימתם? אני יכולה להכנס שוב?"], ואז היה שיעור ממש מגניב בתולדות המוזיקה. רציתי ללכת לקחת את התיק השני [עם הבגדים והכל] מחדר הצוות [השארתי אותו שם כדי לא להסחב איתו כל היום], אבל הוא היה נעול. נאלצתי לבקש מהמזכירה מפתח, ולהינזף. כולם אמרו לי מזלטוב שוב ושוב, וזה היה נחמדי מוי.

אמא התקשרה ואמרה שהיא יכולה לקחת אותי מכברי לנהריה, לרכבת. אמרתי שבסדר, ובסוף פספסנו את הרכבת בדקה. עלינו על רכבת כחצי שעה אח"כ, אז חפיף. בתחנה פגשתי את אורן [שכבר עבר את המחסום, וניסה לגרום לי "לעבור לצד האפל". אמרתי שאני אסכים רק אם יהיו להם עוגיות. לא היו להם. פגשתי את החברים של אורן [לאחד קראו טל, והיה לו ארתור. אני לא זוכרת איך קראו לבנות], וחיכינו לרכבת. כשהיא סוף סוף באה, אני ושיר התיישבנו עם גלעד בקרון תחתי, והיה ילד אחד [או ילדה] שבהה בי כל הזמן. אז אמרתי לה בשפת הב`,

"יש שם ילד שבוהה בי. בעצם, זה ילד או ילדה?"
"ילד, אני חושבת."
"את בטוחה?"
"לא."

הילד/ה בהו בנו עוד יותר. זה היה משעשע, כי הוא לא הבין מה אמרנו.

הלכתי להתלבש להופעה, ובדרך עברתי אצל הפריקים שלי [as in, אורן וחבורתו]. נשארתי ממש עד התחנה האחרונה [לא ממש הרבה, אולי חמש דקות], וכמעט ולא מצאתי את שיר וגלעד. את אורן ושות` איבדתי סופית. הגענו לקניון, אני, שיר, לאה, ירדן וגלעד, והלכנו לשירותים. הוא נכנס לשירותי הבנים [דהה], ולקח לנו שנים להבין איפה הוא. בסוף אבא בא והסיע אותי ואת שיר לבערך איפה שההופעה [היה פקק, כמובן], ובסוף ירדנו מהאוטו ולקחנו אוטובוס [חינמי] למקום. הגענו בדיוק בזמן כדי לגלות שסינרגיה מושכים את ההופעה שלהם עוד רבע שעה. חיפשתי את שילה, מה שהיה קשה, כי חסמו לו את השיחות היוצאות.

התחיל הדורבנים. מצאנו את טל [המותק כפרעליה], ואנשים שבאו איתה, וקפצנו למשמע השירים [יאאא]. פתאום באמצע החיים, הם החליטו לנגן מחרוזת שירי ארץ ישראל [ומרקו], וכולם קפצו עוד יותר. היה משעשע.

אחרי זה ביליתי עוד חצי שעה בלנסות למצוא את שילה, שכל הזמן זז, משום מה. בסוף מצאתי אותו ואת חבריו, והתחלנו להסתובב, ולדבר על מזגנים [כמובן], עם חברו עמרי [שלא מדבר הרבה]. עומר התקשר כדי להודיע שהוא לא יוכל לבוא למחרת, וזה נורא העציב אותי. פגשנו את החברים של טל מקודם, וניסיתי לזהות אותם, "את שונית, אתה בן, ואתה... אתה, לא חשוב." אני חושבת שממש ייבשתי אותו. עדיין לא מצליחה לזכור איך קראו לו.

עד שעה תשע הספקנו למצוא עוד ועוד אנשים [ולצרף אלינו שוב את שיר], וישבנו על החצץ וסתם דיברנו [וזרקנו פירורי ביסקוויטים על שילה ^^].בערך בשעה עשר התחיל גשם נוראי. כולם רצו החוצה, והאנשים עם המגהפון ניסו להכניס אותם חזרה. לקחתי עוד אוטובוס חינמי לכביש הראשי, וחיכיתי לאבא, במשך שעה וקצת. היה פקק נוראי. החלטתי להתקשר לרוני [כי היה לי די שואתי], ודיברנו קצת. ווידאתי שהוא באמת יבוא-

לימור: זה יהיה נורא מצחיק אם אני אבוא ולא תהיה שם. "היי, רוני, אני בעזריאלי." "אה, היי." "איפה אתה?" "אני בבית. החלטתי לא לבוא בסוף. את יכולה לחזור עכשיו." "מה? אבלאבלאבל רוני!" "לא! אני לא יוצא. ביי."
רוני: *צוחק*

בסוף [ממש בסוף] אבא שלי בא, ולקח אותי הביתה. הייתי עייפה מוי, אבל הייתי צריכה לוודא עד הסוף מתי אני יוצאת למחרת. אחרי הרבה התלבטויות חסרות משמעות ["אז אני יוצאת ברבע לעשר," "רגע, מה? לא אמרת עשר ורבע?" "אההה, נכון, עשר ורבע. אני עייפה מדי בשביל כל החשיבה הזאת."], הלכתי סוף סוף לישון, לא לפני שהתקלחתי, והצלחתי להוריד את הצמיד של ההופעה.

התעוררתי בפאקינג שמונה בבוקר [אמרתי לכם שאני רגילה לישון מעט], ואכלתי ארוחת בוקר. אבא קרא לי, והראה לי את המתנה שלי- טאבלט. ידעתי שזה מה שהוא קונה לי, אבל בכל זאת הייתי מופתעת שהוא כבר הספיק. חמודי`לה. אז התקנתי אותו [בשני המחשבים P:], ועכשיו אנחנו מורידים PSP, כי תוכנת הציור שצורפה היא מעפנה+. כמעט שלחתי סמס לרוני שאני יוצאת בעשר ורבע במקום ברבע לעשר, ואז נזכרתי שזה מתי שהתכוונתי לצאת, והרבצתי לעצמי [מטאפורית].

בסוף עליתי על הרכבת [אך לא לפני שעליתי לרציף הלא נכון, וגיליתי שיש שורת מחסומי רכבת לכל רציף. בסוף עברתי מעליהן P:], וביליתי את שעת הנסיעה במשחק עם ילדה בת שנה וחצי שנסעה עם אמא וסבתא שלה לאילת. היא הייתה ממש חמודה, אבל כל הזמן היא כמעט נפלה מהמעקה של הכסא. הזוי.

סוף סוף הגעתי. סוף סוף. ראיתי את רוני ממרחק [קשה שלא לזהות אותו], וחייכתי לעצמי בעודי מנסה להעביר את הכרטיס דרך המכונה המחורבנת [שלא עשתה לי שום דבר רע, לשם שינוי]. לא הבנתי עד כמה התגעגעתי אליו עד שראיתי אותו שוב. ארג.

הלכנו לדשא של הגג [בעזריאלי], והיינו שם עד שהבנו שהוא לא ממש נוח, וגם אין צל. אז שוטטנו עד שמצאנו ספה [:O] על הגג ["תראה, מתחשבים בנו."]. בסופו של דבר, המסקנה הייתי שהספה אפילו פחות נוחה, וחזרנו לדשא. הוא עדיין דקר קצת, אבל לפחות היה צל.

"אני לא רוצה שתלכי,"

"גם אני לא רוצה ללכת."

"אבל, את לא יכולה עד סוכות לקפוץ מדי פעם לת"א?"

"מה, כמו שאני קופצת מדי פעם למכולת לקנות חלב?"

הנמוך עדיין לא רוצה לגלות לי מה זה "מנצלשבך דלגשון". ארג. ארגארג. וזה.

נזכרתי שיש לשולה יומולדת, ושלחתי לה מזלטוב.

"תודה."
"על לא דבר."
"ההורים הכינו לי מרקוף."

"מגניב לך. אבא קנה לי טאבלט."
"מה זה?"

"זה מסובך."
"?"
"עזבי."
"לורוצה."

"חבל."
"לא, לא חבל. את תסבירי לי מה זה."

"אח"כ."
"עכשיו."
"עכשיו, אני עם רוני."

"אז אוקיי."
"שיהיה לך יומולדת סקס!"
"שיהיה לך סקס!"
"נאא."
"מה, כבר סיימתם?"

בשלב הזה כבר מלמלתי, "לכי מפה, יא", והזזתי את הפלאפון הצדה.

כשעליתי לרכבת, הייתי כבר במצב רוח נוראי. כמעט פספסתי אותה [ממש על השניה], והייתי די גאה בעצמי שהספקתי לעלות.

רוני התקשר, לבדוק שעליתי.
"נכון שהיית נורא שמח אם הייתי מפספסת אותה?"
שתיקה.
"אני לא יכול להגיד שלא..."

אני עדיין לא מצליחה להבין מה הצבע של העיניים שלו, כי כל פעם שאני בודקת, הוא משתנה. שואה.

אוף.

-

בשביל שיר-

Iv'e got a paper cut,

would you please help me?
Iv'e got a paper cut,

I'm as miserable as I could be!
Will you call Jack,

and bring him back?
'cause I hurt so much right now-

Iv'e got a paper cut.

-

ממש בא לי לבכות עכשיו, לא יודעת למה. יש עליי עומס של רגשות שאני לא מבינה בימים האחרונים. אולי זאת רק השעה, אבל יש לי בחילה קלה, ואני ממש רוצה ללכת לקבור את עצמי.