זה היה המסלול הכללי שלי אתמול. אכן.

אז בבוקר הייתי צריכה ללכת ישר לאולם, בשביל החזרות לרבין. זה היה אחלה טקס- לא נדוש, אפילו אלטרנטיבי בקיצוניות. נהדר. אני פשוט אוהבת את כברי. כשעלינו- אני, גפן, ליהי וסיון- לשיר, לא ראיתי את הפרצוף של אף אחד מהקהל- הזרקורים הסתירו לי, וטוב שכך. צביקה אמר שבהתחלה קצת ראו שרעדנו, אבל לא הרגשתי כלום.

אח"כ, היה מבחן במתמטיקה. הוא היה קל אחושרמוטה.  עד-כדי-כך.

אחרי שלוש שעות שהתפללתי שיגמר כבר הבצפר [היה רגע שנקלעתי בין שני זוגות- נדבליהי ואוהדענבל- זה דיכא אותי לגמרי, והחלטתי לרדת להסעות], נסעתי הביתה ואכלתי [לא אכלתי בחדר האוכל, לא יודעת למה]. כשאבא הגיע, הוא החליט לסיים את האורז שלא גמרתי לאכול. התחלנו לנסוע. לבסוף הגעתי בערך ברבע לשש ללב המפרץ. עליתי לרכבת בשש וחמישה, ובסופו של דבר הגעתי בשבע ועשרים לעזריאלי. רוני חיכה לי כבר [ההערכה שלי של "מתי אני מגיעה" הייתה קצת קלוקלת, כמובן], והוא היה אמור ללכת אחרי חצי שעה בערך [שטויות]. עלינו לקומה השלישית, ודיברנו שם עד שעומר התקשר. אני אוהבת אפילו רק להחזיק את היד שלו. משום מה אני צריכה תמיד שיהיה איזשהו מגע בינינו כשאנחנו ביחד- כאילו אני פוחדת שהוא לא באמת שם. אז כן, עומר התקשר, ושאל איפה אני. אמרתי שלמעלה [חשבתי שהוא בעזריאלי, הוא היה בסנטר, עם נעמי ואורי], והמשכנו לדבר ככה עד שהחלטתי שכדאי פשוט לצאת מהקניון וזהו. כשהיינו ממש מול קפלן, ישבנו ליד האיש עם הברז [זה שאף פעם לא מצליח לשתות]. ניסיתי להוציא מרוני למה הוא צריך ללכת כ"כ מוקדם. מסתבר שהוא הבריז למישהו כבר פעם אחת מאיזה יומולדת, ולא רצה להבריז לו שוב. בסדר, נו. לא הצלחתי לשכנע אותו אחרת [אבל ההמתנה לאוטובוס במילא לקחה עוד חצי שעה, ככה שהרווחתי :P]. עומר התקשר מנעמי עוד כמה פעמים וצעק עליי לבוא מיד לסינמטק [חע], אבל בכל זאת נשארתי עוד קצת.

בפעמים הקודמות זה נראה כאילו הוא כמעט מפחד להתנשק. כאילו הוא לא מעז. החלטתי שזה לא הולך לקרות שוב.

זה לא קרה שוב.

אז הלכתי לי במעלה רחוב קפלן, לכיוון מר סינמטק, ומצאתי את חברי היקרים בשווארמה. אורי שאל אם יש לי כסף, וסחט ממני פלאפל [כמעט לא שילמתי, כי חשבתי שעומר שילם גם על זה ואני אחזיר לו, אבל מסתבר שלא XD]. הבהרתי שגם אני הולכת לקבל מהפלאפל, אבל הוא הטביע אותו בחומוס ללא ידיעתי, אז וויתרתי על העניין וניסיתי את השווארמה של עומר. כ"כ הרבה מלח שחשבתי שהוא מנסה לשחזר את רצח ג'ון שוב ושוב.

אח"כ הלכנו לסניף של ארומה, ועומר ונעמי שתו תה, ואני מילאתי את השפעת של עומר במים ושתיתי ממנה [גם אורי שתה]. דיברנו על Clone High- אחת הסדרות היותר טובות שראיתי מעולם- ושחזרנו פרקים כמעט שלמים מחדש [זה לא כ"כ קשה], במיוחד את באטלרטרון הנהדר [weeeeeeesleeeeeeeey...]. בילינו שם עד שהקופאי המתרומם מעט סילק אותנו, נמאס לו מאיתנו.
הלכנו לרחבת הסינמטק, ודיברנו על סרטונים מצויירים משעשעים, וכנראה גם על עוד דברים שאני לא זוכרת. אורי נכנס לסינמטק- בו התקיים איזה אירוע, או תערוכה או משהו- והוציא שלוש כוסות של יין- אחת של לבן, שתיים של אדום- מכל סוג טעמתי קצת, ולא אהבתי אף אחד, למרות שהלבן היה יותר טוב מהאדום. הלכנו ברחובות, מתנהגים כמו פלצנים של יין וגבינה-על-קיסם. אורי חשב להשאיר כוס אחת לפאנקיסטים, שיוכלו לנפץ, אבל בסוף החליט לנפץ אותה על הקיר, כדי למנוע את ההזדמנות הזאת מהם ["נ... ניפצו לנו את הכוס!" *יבבה*]. המשכנו ללכת, ובדרך סיימנו את כל היין. אורי החליט לשמור את שתי הכוסות האחרות ["אמא, תראי מה הבאתי!" "אוה, בני היקר, ברכות עליך ועל חבריך הפושטאקים!"], והלכנו לאיזה רחוב תמוה שאני לא זוכרת איך הוא נקרא. בשלב מסויים שלושתנו התפצלנו ממנו, ואני ועומר חיכינו לאוטובוס של נעמי, מפזמים שירי Candy Can Do It ["I don't seem to recall all of those songs... wesley...]. כשהיא עלתה, הדלת כמעט נסגרה עליה. כשהיא נסגרה לבסוף, אני ועומר כמעט התפוצצנו מצחוק. התחלנו ללכת לכיוון העזריאלי, בכוונה לבלות שם את הלילה, שרים בקול רם שירים גסים וDate Rape. כשהגענו לשם, גילינו שהוא סגור. התעצבנתי. הלכנו לסינמטק, אם כך.
"אני יודעת שזה יהיה קצת מטומטם להגיד את זה עכשיו בפוזיציה שלי," אמרתי, בעודי שמה את ראשי על הרגל של עומר, "אבל ממש בא לי רוני עכשיו." עומר גיחך, והסכים שזה באמת מטומטם. החלטתי שמאחר שהרכבת האחרונה חזרה- מסתבר- הולכת להיות בשעה אחת וחצי, ועומר חוזר באיזה שמונה-תשע, אין טעם להישאר בת"א עד הצהריים. כך שאפילו שחשבתי שאני אוכל לראות את רוני לשעה-שעתיים, בעצם לא היה סיכוי שזה יקרה. אז התקשרתי.
"אממם, רוני, אני חושבת שאני לא אוכל להישאר מחר."
"מה? למה?" הוא נשמע כאילו הערתי אותו, אבל בעצם הוא ניסה להעמיד פנים שהוא מכין שיעורים בפיזיקה.

"כי הרכבת האחרונה היא באחת וחצי- אין חצי סיכוי שבכלל נצליח להיפגש עד שהיא תגיע. ואני לא הולכת לבלות עד הצהריים בת"א בלי אף אחד."

"אבלאבלאבל... אוף."

זה שחזור מאוד עלוב של השיחה, מאחר ואני לא זוכרת דבר וחצי דבר ממה שנאמר שם, אבל זה בערך הרעיון.

נשארנו בטל בייגלס עד הסגירה. נראה שהם ניסו לתת לנו רמזים מאוד עבים- עם האישה שמרימה כיסאות והכל.
אז הלכנו לאחורה של ארומה, לספות-הקטנות-והקפיציות-אם-כי-לא-נוחות, והיינו משועשעים. בדיוק כשניסינו להירדם, באה חבורה של אנשים שנראו מבוגרים ואחראים, אבל נראה שהם השתכרו- הם התחילו לשחק נבר ואמת או חובה- מה שהפריע לנו מעט להירדם.

בסופו של דבר ישנו במשמרות- לא היה מספיק מקום על הדברים החורקים האלה בשביל שני אנשים להירדם, אז שמנו ראש אחד על השני. יצא איכשהו שאני ישנתי יותר- אבל משום מה עומר נראה יותר עירני ממני.

בבוקר סחטתי מעומר כסף, כדי שאוכל לקנות קרואסון מאנשי הארומה. זה היה נהדר. אחרי זה גם הוא קנה אחד, והלכנו לכיוון עזריאלי. שהינו על הקומה של הגג כשעה פחות או יותר, ואז הלכנו לרכבת. אבא לא הבין למה אני הולכת כ"כ מוקדם [שמונה וחצי], ושאל אם הברווז לא רוצה לראות אותי [הוא אחד מהיחידים שמשתמש בכינוי הזה עכשיו]. "מה, איזה, יש לו בצפר עכשיו."

אז בנסיעה הספקתי לישון עוד קצת על עומר [וואו, אני כזאת מושחתת], והרכבת הגיעה שעה מוקדם יותר ממה שחשבנו, למרות שהיא הייתה רכבת מאספת. ביציאה קראתי לו, "Goodbye! Wesley..."

חיכיתי כחצי שעה- עם הספר גדל המימדים של ג'ורג'י- עד שאבא וגלעד הגיעו.

נשארנו במשרד של אבא כמה שעות, ואז הלכנו לאכול באיזה מסעדה סינית נהדרת. אבא הציג לי את השאלה ההיפותטית- "אם היית יכול להישאר במקום שקרוב לכברי, או קרוב יותר לת"א, מה היית בוחרת?" אמרתי שלא הייתי יודעת מה לבחור, כי טוב לי בכברי, אבל רוני רחוק מדי. תמיד. הוא שאל למה הוא אף פעם לא בא לחיפה, ואמרתי שאני אגרום לו לבוא. אולי בחנוכה.

רציתי רק לחזור הביתה ולישון, ובבית ראינו דיוידי של סרט שוודי נהדר [כן, אני יודעת מה אתם חושבים- "לימור? סרטים זרים?" אז כן], על כנר/מנצח תזמורות/מנהל מקהלות שמתאהב במישהי מהמקהלה שלו [זה יותר רומנטי ממה שכל זה נשמע], ובלה. לישון, מיותר להגיד, לא הצלחתי.

הלכנו לאכול אצל סבא וסבתא שלי- הם חזרו מסין- והייתי קצת כלבתית לגלעד. בלשון המעטה. אבל נראה שדווקא כשכואב לי הראש מחוסר שינה, הוא מחליט להוציא את כל הטריקים שלו בשביל להפריע לי. השרץ הקטן. ארג. אפילו לא אכלתי גלידה בסוף- אני לא מתחרטת על זה, באמת לא התחשק לי גלידה, אבל עכשיו בא לי נורא.

וזהו, באמת.

חעחע, לשחר יש שפם ברמצווה.