פתאום הבנתי למה אני כועסת עלייך [ולא, זה שאני כועסת עלייך לא אומר שאני עדיין אוהבת אותך ואובססיבית אלייך, צא מזה]. מבאס אותי שלקח לי ארבעה חודשים לקלוט את זה, ועוד ארבעה חודשים מאז שהבטחתי לעצמי שאני לא אדבר על זה יותר. אבל הכי אני מצטערת, שלא הבנתי את זה בזמן שעוד יכולתי באמת לדבר איתך.

אז הדבר הראשון שמכעיס אותי הוא ה- לא תירוץ. נניח שסיבה, כן- הסיבה שלך לעניין. בסדר, הבנתי שאני לא אשמה כבר בפעם השלושים אלף שאמרת את זה [בינינו, הרבה לפני הפעם הראשונה], אבל "חייתי בשקר"?

אתה חיית בשקר! אני מודעת לזה שבטח מעודך לא חווית פרידות אכזריות, אבל אלה שתי המילים הכי אכזריות שאפשר להגיד למישהו.

כלומר, הייתי מבינה משהו בסגנון "הבנתי שאין לי זמן או כח להחזיק חברה," או "לא התאים לי להיות איתך יותר," אפילו "הבנתי שאני כבר לא אוהב אותך." היה מספק אותי; אבל יש לך מושג כמה טמון בשתי המילים התמימות לכאורה האלה? את זה עוד הבנתי ברגע שאמרת אותן. זה נראה כאילו בכוונה התבדחת על חשבוני, כי ברור לי שאתה מבין את המשמעות של "חייתי בשקר", או לפחות יודע עכשיו שהניסוח שלך דפוק כמו שניצל. אני יודעת שידעת, כי ניסית להתחמק מזה, כששאלתי מה זאת אומרת, בעזרת עוד "תביני שזאת לא אשמתך" מיותר וכה לא נחוץ [בסדר, הבנתי שאני לא אשמה! הבנתי, כוסעמק]. אני אגיד לך מה זה אומר, למקרה שעוד לא הבנת.

המשמעות היחידה של "חייתי בשקר", היא- שיקרתי לעצמי. חשבתי שאני אוהב אותך, אבל הבנתי שאני לא. רציתי לאהוב אותך בשביל לא לפגוע בך, אבל לא הצלחתי.

ובכלל, ברגע שאתה משקר לעצמך, אין זה מן הנמנע שתשקר גם לאחרים- לי, למשל. ואלא אם כן אתה שקרן ממש טוב [או, לחלופין, שחקן מעולה], אני לא מאמינה שלא באמת אהבת אותי.

אני יודעת שזה מעט קטנוני, ושלא יכול להיות שידעת את זה, אבל אפשר- כן, זה ייתכן- להפסיק לאהוב מישהו.

אפילו אם זה נראה לך הכי מופרך שאפשר, זה קורה. אתה פשוט מבין שזה לא מתאים יותר [זה באמת כל כך פשוט].

אני לא מאמינה שבזבזתי חמישה חודשים- שזה חודש אחד יותר מדי- על לנסות להבין מה קורה, ואתה "חיית בשקר".

הדבר השני שמכעיס אותי, הוא שאתה לא יכול שלא להיות מוטרד מזה שאתה נמצא מטר ממני. אתה רק מחכה שאני אסתכל הצידה, כדי שתוכל לברוח. אני לא מחפשת איפה לפגוע בך [מה גם, שאם נניח שאני מאמינה שלא הברזת מהמשמרת הזאת בשביל להתחמק ממני... טוב, לא. אני לא מאמינה שלא הברזת. בעצם ברור לי שהברזת, אבל אם היית בא למשמרת האחת ההיא- מעבר לגיחוך שבעניין- היית זוכה לכל כך הרבה קרדיט מצידי, שהייתי יכולה לסלוח לך. נראה שיש לך חיים יפים למדי, אבל אם לא שמת לב שאני מסתובבת עם כל החברים שלך, אתה עיוור כמו חולד].

אז כן. זה שהצלחתי לכתוב עמוד וחצי [עמוד וחצי!] בשיעור תנ"ך מבלי לפרוץ בבכי תוך כדי, רק מראה מאיזה נקודת מבט אני כותבת את כל זה. לא רגשית, לא. כבר לא משנה לי שפגעת בי. אבל אני כועסת. אני זועמת, וזה מרגיש הרבה יותר נורא מלהיות פגועה, תאמין או לא.

למען האמת, הייתי כבר מעדיפה שתפגע בי וזהו. שרק תפגע בי. כי זה מה שעושים כשנפרדים ממישהו, רוני.
פוגעים בו.
אוקיי?

עריכה: תודה שנתתם לי רעיונות מאוד צבעוניים לפגיעה בברווזים. תודה, אבל אני לא צריכה את זה יותר.

למרות שלא היה מזיק לי לדעת שהוא היה קורא את הפוסט הזה.