[אלוהים, הפוסט הזה נשמע הרבה יותר מרגש ממה שהוא באמת.]

    ביום ראשון הלכנו אני ואמא לראות את "מדוזות" של אתגר קרת. אני אהיה בת עכשיו, ואגיד שזה סרט ממש מתוק [אם כי מוזר ומטריד בדיוק במידה הנכונה :P], ושאתם צריכים לראות אותו [לא סתם הוא זכה בפרס "שקר כלשהו" בפסטיבל ההוא].

אחרי זה, בגלל שהתחשק לנו להתעכב לפני שאנחנו חוזרות לכפר [הייתי אמורה להיפגש עם תהל, נתנאל וליר], הסתובבנו בחנויות בקריון, מסתכלות על הכל בערך. בסופו של דבר, נכנסנו לקַצְרו, במטרה תמימה לחלוטין ["רק להסתכל"], ותפסנו שמלה מדהימה שאם מתארים אותה על הכתב היא נשמעת ממש מעפנה [אז לא אעשה זאת]. קנינו :P.

    חזרתי לכפר! אמא הסיעה אותי לפארק הקטן [חע], ופגשתי את תהל, נתנאל וליר. שיחקנו נֶבֶר, אבל לא עשינו משימות בכלל, ובסוף נמאס לנו והלכנו להביא את הטליסמן [|מאוהב|] של נתנאל, לשחק אצלי. שיחקנו עד שהבנּו שהמשחק לא מתקדם לשום מקום, ובשעה שלוש בלילה כולם הלכו הביתה [מוחעחע].

    ישבתי לי והכנתי סיכות [עשיתי בגודל הלא נכון, יצא די מעפן, אבל חפיף], ופתאום תהל מתקשרת. בגלל שהיא שכחה להביא לי את התעודה שלי [סיפור מאוד, מאוד ארוך], היא הציעה שנלך ביחד לבקר את נתנאל וליר [הוא ישן אצלו], ויהיה משעשע. יצאתי, בעודי לוקחת איתי את המפתחות שנתנאל שכח שם בלילה שלפני [אח"כ שמעתי שליר עזר לו להגיע לחלון המטבח, ומשם פתח את הדלת מבפנים], אל עבר התחנה. פגשתי בתהל, וקיבלתי את תעודתי [סוף סוף!], והלכנו אל עבר ביתו של נתנאל. אני לא זוכרת מה עשינו עד שהאחיות שלו חזרו הביתה, אבל זה לא רלוונטי. כשהן חזרו, עלמה ["אני חושב שהיא בת חמש..."], הייתה יצור ורוד ומתוק [אם כי קרצייתי מעט], והתחילה לקפץ על המיטה [בעזרתי] ולהרביץ לליר [בעידודי]. מאחר שלא יכול להחזיר לה, זה היה מאוד כיף. אח"כ נקלענו [כולנו, למרות שנתנאל היה פחות או יותר תקוע] למלחמת כריות. מדי פעם עלמה חזרה להצטרף אלינו, אבל אנחנו דאגנו [רוב הפעמים] להזיז אותה מהאלימות המחרידה שהתרחשה שם. אחרי כמה זמן שמתי לב שאבא שלי חיפש אותי [היום תהל אמרה שאפילו ענבר התקשרה אליה לבדוק איפה אני], ושכדאי שאלך. אז הלכתי.

    אני, אבא ואילניקי ["בת הזוג" של אבא (זה איך שהם קוראים לזה כשהם יותר מבוגרים, מסתבר)] נסענו לבקר את מיכל [חברה של אבא] באיפה-שזה-לא-יהיה-שהיא-גרה-בו, שם פגשנו מישהי-שאינני-זוכרת-את-שמה, אבל כן זוכרת שהיא מלמדת בתפן. מסתבר שבחופש עוברת לכפר משפחה מניו-ג'רסי, ושהילדה עולה גם היא [כלומר, כמוני] לי"א. היא [זאת שאינני זוכרת את שמה] שאלה אותי אם ארצה לחנוך אותה ולהכיר לה אנשים [והזכירה משהו שקשור למחויבות האישית של בצפר, אם כי זה נראה לי לא ממש מעשי], אז אמרתי שבשמחה וכאלה. נשמע כיף.

    אילניקי הציעה שניסע לישובים על כביש 4, כי הרבה תערוכות וגלריות נפתחות שם. קמתי בבוקר [לשם שינוי], ונסענו. במגדים לא היה אף אחד כדי לפתוח את הגלריה, אז המשכנו לנסוע, והגענו לעין הוד [שזה כפר שבו גרים רק אומנים], והתחלנו לטייל שם. היה זה יום חם [מאוד חם], והזדרזנו לחפש מקום להיכנס אליו במהירות. נכנסנו לגלריה מעניינת עם כל מיני דברים שמשעממים בכתב. אחרי זה הלכנו למוזיאון ינקו-דאדא [על שם מישהו קוראים אותו מרסל ינקו], שלא היה ממש משהו, אבל הייתה יצירה ממש ממש מגניבה שכולה ממסקינטייפ צבעוני [מגניב!]. יצאנו והלכנו לחפש את "מוזיאון -שם מוזר- למוזיקה מכנית". זה נשמע ממש מגניב, אבל לא חשבנו בדיוק מה יהיה שם. כשהגענו לדלת [אחרי מסע מפרך שארך לפחות רבע שעה, אם לא שבועות שלמים], מצאנו עליה [מודבקת] תיבת נגינה קטנה [כזה מין גליל עם שפיצים עליו שמסובבים ידית וכו']. סובבתי את הידית, ויצאה מנגינה נהדרת. נכנסנו לחדר מלא בצעצועים אליהם מודבקת תיבת נגינה קטנטונת [כשני ס"מ אורך].

למי שלא יודע איך עובדת תיבת נגינה [כך הסביר האספן בעל המבטא האמריקאי, למרות שכבר ידעתי]- יש מסרק ממתכת, שהשיניים שלו ממש דקות בסוף; בנוסף, יש גליל ועליו פינים לפי סדר מוחלט מראש. הגליל מסתובב [בעזרת מערכת של קפיצים ודברים עליזים שכאלה] על שיני המסרק [אשר כל שן שלו קצרה מזאת שלידה], וכל פעם שאחת השיניים פוגעת באחת הבליטות, היא משמיעה צליל ["כמו נבל", וגם נשמע ממש כמו]. האספן הנחמד מאוד הזה הראה לנו חדר שלם שבו תיבות נגינה מכל מיני סוגים, כולל תיבת נגינה שעובדת דווקא על נשיפה, ומכניסים בה ספרים עם חורים בדפים [אותו עקרון, רק הפוך- הנייר חוסם את הצלילים הלא רצויים, וכך נוצרת המנגינה]; תיבת נגינה סטריאו [שני מסרקים!] ופטיפון חבוט [היה מעין סיור היסטורי]. רוב מה ששמענו היה שירים מאופרות [ריגולטו, לה טרביאטה וכרמן], אבל כשסיימנו שמענו מחדר ההמתנה את האנשים שממתינים [Duh...] מנגנים את שיר הארובות של מרי פופינס ["צ'ים צ'ימני" וכו']. האספן הזמין אותנו לקונצרט שיש כל יום שישי, וזה נשמע לנו ממש מגניב ללכת לדבר כזה. הלכנו לאכול במסעדה ארגנטינאית [נאמר] שליד המקום [פטריות! *ריר*], ואח"כ חזרנו הביתה.

    -שתיקה-

בסוף קיבלתי 50 ולא 46 בציון הסופי בהיסטוריה. הוי [ציקיציי], כמה מפתיע.