בכל פעם שאני חושבת שאני רוצה לכתוב פוסט, אני מנסה להחליט על נושא [או תוכן, כשחושבים על זה], ולא מצליחה. אז הנה נושא מצויין לפוסט [על מצויינות התוכן עוד לא החלטתי]:

  אני מרגישה משוחררת מבחינה חברתית. יש לי בדיוק את כל החברים שרציתי שישארו, ואלה שרציתי שילכו הלכו בצורה כמעט מפליאה [המ, הרחבה על כך בהמשך], כמו קסם שכזה. ויש את אלה שלא לגמרי היה אכפת לי מהם, לכן אני לא מצטערת שהם לא חברים שלי כעת. מוזר, יש לי הרבה פחות ידידים בנים פתאום מחברות בנות. וזה נחמד. אני אוהבת את זה שאין בנים שיגידו לי מה אני צריכה לעשות. זה מרענן. משום מה, אני כמעט אף פעם לא מצליחה לסבול את זה.

  כלומר, נדב. אני יודעת שזה פוגע ומעליב במיוחד [או אולי זה לא ממש משנה לך? שיהיה], ואני לא אמורה להגיד את זה, אבל וואט דה הל. בכל מקרה התרחקת ממני. בכל מקרה ניסיתי לקבל את זה כמה שיכולתי, אז כשגיליתי שזה סופי, לא לקח לי הרבה מאוד זמן להתגבר על זה. יצאתי ממש מוזרה פה, אבל לא ממש אכפת לי.

  ורובין. לא, אני לא מתעלמת ממך. אני מעלימה אותך מהחיים שלי. לא רוצה יותר את הדמות הזאת, ואני יודעת שזה בא לך בהפתעה [יחסית, כי הייתי די קרירה אליך בביה"ס, אז לא יודעת. במילא לא תקרא את זה, אני מקווה]. פשוט בכל כך הרבה הזדמנויות הבנתי שאני לא רוצה אותך לידי, אבל לא ידעתי איך להרחיק אותך. אני [לא] מצטערת. אני פשוט לא יודעת להכנס לעימותים עם אנשים. פשוט ככה.

  [וכמה הבהרות שאני פשוט מרגישה נהדר להבהיר:
אני לא-אכפתית כלפיך ספציפית. לא אכפת לי ממך, זה לא בגלל שיש בי חוסר אכפתיות פתולוגי שכזה.

אני לא אסכים איתך בהרבה מאוד נושאים, וזה לא בגלל שזה אתה, וזה לא הופך אותי למעפנה. דאמיט.

אני פאקינ' שונאת עשן סיגריות. שונאת.

אה, וכשאמרתי, "וואו, אני בטח ממש אתגעגע אליך כשתלך." לא התכוונתי לזה באמת.]

  אני אוהבת את שירסקי, ותהל, וקרן ולא יודעת מי עוד, ואני אוהבת את זה שאני יכולה לדבר איתן [כמעט] על כל דבר, בלי לקבל נזיפות [או סתם מבט אדיש, בהתאמה הפוכה לאנשים שדיברתי עליהם למעלה]. ואני אוהבת את זה שאני יכולה להסתדר ככה.

  עדיין לא החלטתי בקשר לתוכן של הפוסט הזה, אבל הנושא הזה בהחלט נהדר. כמה מרענן.