אני כל כך עייפה.

   כל כך, כל כך עייפה. לא יכולה לחשוב על שום דבר, אני משותקת.

החודשים האחרונים היו באמת מלחיצים ומתוחים ומתישים, משהו נשבר בתוכי כשנגמר לי המקום להתעלם מהמחשבות שלי, או מדברים שבאו במינון יותר מדי גדול. אפילו דברים טובים יכולים להיות יותר מדי לפעמים. גם הדברים הכי טובים, שעשו אותי כמעט שמחה לפעמים. אני לא יכולה יותר עם זה.

   לא הצלחתי לראות את התמונה הגדולה, ואנשים מבחוץ לא הצליחו לראות את התמונה הקטנה, ובכלליות הכל נשרף ונהרס ואין לי ממש חשק לעשות שום דבר בקשר לזה.

   אני אוהבת לא לעשות כלום. אני אוהבת לשבת ולא לחשוב על שום דבר חשוב, ולדבר על שטויות ולצחוק. לצחוק זה תמיד טוב. העניין הוא שקשה לי עם דברים שקורים מהר, או שחוזרים על עצמם יותר מדי פעמים. אני רואה את העולם דרך עיניים איטיות, אני אוהבת סטטיות, את המחשבה שמשהו היה פה קודם ויהיה כאן גם אחר כך. זה נותן לך איזשהו בטחון במה שהולך לקרות בעתיד, לפחות בעניינים מסויימים.

   אז במקום לנסות לשנות משהו שהשתנה ורציתי להחזיר לקדמותו, פשוט לקחתי פטיש גדול והחרבתי אותו, כמו כששוברים שוקולד, מוציאה אגרסיות. משום מה יש לי הרגשה שהאגרסיות שלי צריכות להישמר לשבירת שוקולד מעתה והלאה [לא שזה עוזר או משהו. זה יקרה שוב. אנשים לא משתנים, ואני לא יוצאת מן הכלל].

   רציתי שקט, ועכשיו יש לי שקט. וזה שקט שאי אפשר להגיד אם הוא שקט טוב או רע. פשוט עכשיו יש לי מרחב לחשוב ולהבין את עצמי יותר טוב. בלי לחץ [ולא, להגיד למישהו שאתה לא לוחץ עליו עדיין לא בהכרח אומר את זה], עם עצמי.

   אני חושבת שלא יהיו עוד פה הרבה פוסטים אמיתיים בזמן הקרוב.