לצור יש קול רך ורגוע, הוא מדבר בשקט בשקט ולפעמים אני לא שומעת מה הוא אומר. אני יודעת שזה כי הוא לא רוצה להלחיץ אותי, אבל היום שמעתי אותו אומר רק את הסוף של המשפט- "חזק", ורק ניחשתי שזה היה קלאץ' [בסוף זה היה משהו אחר]. ופחדתי להגיד לו שאני לא שומעת מה הוא אומר.
זה היה יום בדידותי [זאת מילה?], אבל כנראה כי זה היה יום קצר והיה לי שיעור נהיגה על ההפסקה, אז לא ראיתי אף אחד. ובדיוק הנגן נתקע על השיר הזה, ולא רציתי לעזוב אותו, ובכל פעם סגרתי אותו באמצע השיר כדי שהוא יפתח בו ואני אוכל להעביר אחורה ולהתחיל מחדש. אובססיה. וכששמעתי אותו בתחנת האוטובוס אמרתי די, ואז היה עוד שיר שלה, ועוד אחד, חמישה ברצף. אחרי זה שוב היה את השיר הזה.
חיכיתי משהו כמו חצי שעה למונית שירות מפוקפקת שתיקח אותי לנהריה. עברו שלוש, שתיים מלאות ואחת עם מקום אחד שמישהי אחרת תפסה. מישהו עם מבטא מצחיק [לא הצלחתי לזהות ממש] ביקש ממני לבדוק את השעה בטלפון [נשבעת], והשעה הייתה 11:56. איך אני זוכרת את הדברים האלה? האדם השני דיבר בטלפון, ואמר שהוא התקלח והתארגן ועכשיו הוא בדרך לנהריה, ורציתי להגיד, עד שתגיע כבר לא יעזור שהתקלחת. היה כל כך חם. הגיע אוטובוס של קו 42 [אף פעם לא עליתי על האוטובוס הזה, הוא היה עירוני כזה, אפילו שהוא הגיע ממעלות לנהריה. מוזר], ושלושתנו עלינו. חוץ מאיתנו לא היה אף אחד.
הגעתי בדיוק שלוש דקות אחרי שיצאה רכבת דרומה, והבאה הייתה שעה אחרי. לקחתי עוד אוטובוס. התיישבתי לרגע בקדימה כדי לשלם לנהג, אבל אז עברתי אחורה, כי ככה. שכחתי לקחת את הכרטיס ומישהו הביא לי אותו. חייל אחד התיישב בצד שמאל של האוטובוס, ממש מולי-לידי, ומדי פעם נעץ בי מבטים מוזרים. חשבתי שאולי משהו בי לא בסדר, או שאולי הוא מכיר אותי, ותהיתי מה הוא חושב עליי, על זה שאני מחזירה לו את המבטים שלו, מחייכת. אני מחייכת יותר מדי?
הוא ירד בעכו ובמקומו ישב חייל אחר שהסתכל עליי בדיוק פעם אחת. התגעגעתי לחייל הקודם עם העיניים היפות, רציתי שהוא יחזור.
בשלב מסוים, מישהו עם חולצה כחולה ותיק נתלה קטן [כזה ששמים על הצוואר או על הכתף] התיישב לידי. נורא התאפקתי לא לשיר עם אלונה דניאל,
אנחנו רגילים לצוד את הצייד,
לא להסתכל עליו ולראות איך הוא נראה. ראיתי רק ממבטים חטופים שהיה לו שיער בהיר ומתולתל, והרבה שערות על הידיים. רציתי להישען עליו ולהירדם, ושהוא יעטוף אותי בחיבוק אינסופי עד לב המפרץ.
הכינורות הקצרים מלווים אותי ואני חושבת כמה זה יפה, כמה זה עדיף בהרבה על הגרסא עם הגיטרות בדיסטורשן.
ובכל פעם שהיא שרה את זאבים, אני חושבת על זה שיש לו זאבים בשם, וכמה זה נכון, וכמה שהייתי רוצה שזה לא יהיה נכון. אבל לא מרחמים, פשוט ראיתי את זה קורה והייתי כבר רחוקה מכדי לעשות משהו בנוגע [אם בכלל יכולתי. מה אני קשורה בכלל?]. וזה לא שאני חושבת שחבל, אני פשוט רוצה שזה לא יהיה ככה, שנוכל לדבר כמו שדיברנו פעם [לא שזה אומר ממש הרבה, בהתחשב לכמות המילים שאנחנו מחליפים מדי יום- בערך שלוש, ושתיים מהן הן בדרך כלל על אודי, אז זה לא ממש נחשב. אנחנו כמו מתעלמים אחד מהשני, והלוואי שהיה לי אכפת], חושבת איזה מצחיק זה שהיית מנוי עליי כבר כשלא רציתי שתקרא פה, ואז כשהתרגלתי לא רצית שאקרא שם, וידעתי שזה כבר לא זה כשלא היה לך אכפת. חושבת איזה מצחיק זה שאחרי שנתיים שלא ידעתי איפה הוא גר, פתאום עמדתי לישון היום אצל הברווז. זה היה קצת מוזר לחשוב על זה ככה.
[וסליחה, אני יודעת שאתה קורא את זה. דרך אגב, ראיתי אותך היום יוצא משיעור נהיגה בדיוק כשעצרתי בצומת המוזרה הזאת בנהריה.]
[ודרך אגב, ידעתי כבר בטיול השנתי של כתה י' שזה מה שיקרה.]
לקראת הסוף נשברתי והורדתי את הנגן, ובדיוק היה ברדיו סוף של שיר של הביטלס, ולא הצלחתי להתאפק ולא לעשות עם השפתיים. וכשקמתי, הוא זז הצידה ולרגע הסתכל לי עמוק בעיניים, כאילו הוא שמע מה חשבתי, וראיתי שיש לו את העיניים הכי יפות בעולם ורציתי להכיר אותו ולצלם אותו ולהגיד, תודה, שיהיה לך המשך יום נעים. אבל פחדתי להגיד לו שאני לא שומעת מה הוא חושב.
זה לא הוגן שאני לא מבינה מה אנשים עושים מסקס ונשיקות. לא משנה שאני לא הכי מנוסה בזה ואין לי בכלל זכות לדבר, ומי אני שאשפוט, אבל הדבר שהכי עושה לי טוב הוא לשמוע מישהו נושם איתי בדיוק, ובלי לראות לדעת שאלה הרגעים שאני תמיד אזכור. וכל זה כל כך רחוק ממני עכשיו.
יש בי געגועים לדברים שאולי לא קרו לי מעולם, וגם על זה אני לא אומרת חבל. עדיין.
בלילה חוזר,
היא תהא מחכה.
בדידותי במיטה היא שוכבת.
עריכה:
הלוואי ומישהו היה שם לב אליי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ברווז בצנצנת